זרקו אותנו מהתחנה

השלום השקרי לא צימצם את "עם לבדד ישכון" אלא ההיפך

ד"ר עתליה בן-מאיר , כ"ז בניסן תשס"ט

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

ועידת דרבן ה-2, שנפתחה אתמול בשוויץ, הינה תמונת ראי של חזון השלום הישראלי. הכמיהה העזה לאישור וקבלה מצד אומות העולם, והשאיפה לזכות במעמד הולם בזירה הבינלאומית מאוד החלישו את המדינה.

בנאום שנשא לרגל השבעת הכנסת, ביולי 1992, ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל הדגיש שהגיע הזמן שישראל תנטוש את התפיסה שהיהודים הם "עם לבדד ישכון" וכן ש"העולם כולו נגדנו".  לפי תפיסת העולם שלו, הצטרפות לתהליך השלום יזכה את ישראל באהדת העולם, והיא תחדל להיות "עם לבדד ישכון".

"חובתנו כלפינו וכלפי בנינו היא לראות את העולם החדש כפי שהוא עכשיו, לבחון את הסכנות, לבדוק את הסיכויים ולעשות הכול כדי שמדינת ישראל תשתלב בעולם המשנה פניו. אין אנו עוד בהכרח עם לבדד ישכון, ואין זה נכון עוד שהעולם כולו נגדנו. עלינו להיחלץ מתחושת הבידוד האוחזת בנו כמעט יובל שנים. עלינו להצטרף למסע השלום, הפיוס ושיתוף הפעולה הבינלאומי העובר בימים אלה על פני הגלובוס כולו, שאם לא כן, נישאר אחרונים בודדים בתחנה."

בנאומו בפני הכנסת, כאשר הובא הסכם אוסלו בפני הכנסת, רבין המשיך לדבר באותה רוח: 
"ממשלה זו ...החליטה לנסות לשים קץ למעגל המלחמות והטרור, ולנסות לבנות עולם חדש... הממשלה החדשה שמה לה כמטרה מרכזית לקדם את  עשיית השלום ולפתוח בצעדים נמרצים כדי להוליך לסיומו של הסכסוך הערבי-ישראלי. נעשה זאת על בסיס של הכרת מדינות ערב והפלסטינים בישראל כמדינה ריבונית ובזכותה לחיות בשלום ובביטחון..."
חלפו 15 שנה והחזון לא התגשם, ובחינת המציאות העכשווית, באפריל 2009, מלמדת שמדינת  ישראל התרחקה מאוד מהגשמת חזון השלום וההכרה.
הדבקות ללא סייג בשלום פוגעת בחוסנה הביטחוני של המדינה. מציאות בה נצחונות צבאיים מסתיימים בכשלונות מדיניים מפאת התבטלות וכניעה ללחץ מאלצת את ישראל לצאת שוב ושוב לאותה מלחמה. "עופרת יצוקה" לא היתה שונה, וניאלץ לצאת שוב למלחמת "עופרת יצוקה 2".

בדיעבד מסתבר כי את פירות הסכמי השלום, המחוות, הויתורים והנסיגות קטפו הפלשתינים. למעשה, חל היפוך מעמד בין מדינת ישראל והפלשתינים. לפני הסכם אוסלו, ערפאת היה לא רלוונטי, דמות שאבד עליה הכלח. הרשות הפלשתינית כלל לא היתה קיימת והפלשתינים היו שקועים באלמוניות. לעומת זאת, מדינת ישראל היתה חזקה עם שיעור צמיחה כלכלית מן הגבוהים בעולם. היום, הדאגה לפלשתינים והקמת מדינה עבורם הן בראש מעייניהם של אומות העולם והארגונים הבינלאומיים. לעומת זאת, מעמדה של ישראל בשפל המדרגה.

הגזענות, השנאה התהומית והדה-לגמטציה של מדינת ישראל בעולם, המנוקז בדרבן 2, מראה כי תהליך השלום לא הביא כבוד ואהדה למדינת ישראל אלא בדיוק להפך. נסיונות ההשתלבות באמצעות קידום השלום הנחיתו עלינו חרם, שנאה תהומית אובססיבית והסתה ללא מיצרים, כשעצם קיומה של מדינת ישראל הפך לשנוי במחלוקת. התהילה האופפת את אחמדיגנ'אד, נשיא טהרן, הקורא ללא בושה להשמדת מדינת ישראל, והשתתפותו בדרבן 2 כדובר מרכזי, מוכיחים כי המדיניות ששמה השתלבות מדינת ישראלל כיעד מרכזי נחלה כשלון חרוץ.

זכר השואה שימש, במידה זו או אחרת, ריסון ובלם להתקפות על מדינת ישראל וריכך לחצים בינלאומיים. אך היום נוצר סדק חמור בזכרון השואה. אחמדיגנ'אד  הוא מכחיש שואה גאה, אך אנגליה התעלתה עליו כשהסירה אזכור השואה בבתי הספר.  במעשיה, אנגליה לקחה את הכחשת השואה צעד אחד "קדימה" כי היא מחקה זכרון השואה ופתחה שערי הברבריות לרווחה.

רבין חשש שנישאר בודדים בתחנה. ואכן היום איננו בודדים בתחנה, אבל זאת מפני שאומות העולם זרקו אותנו על מסילת הברזל!!!