המקום הטבעי של היהודי

הטומאה והטהרה הם חלק טבעי ובסיסי של חיים יהודיים

יהודה גליק , כ"ז בניסן תשס"ט

זוכה. גליק
זוכה. גליק
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

פרשיות תזריע מצורע נראות לכאורה מנותקות לחלוטין מחיי יומנו. כל העיסוק בטומאה ובטהרה, בנגעים ובמצורע כאילו לקוחים מעולם אחר. במיוחד כאשר המשמעות שהתורה מייחסת להם, היא בהקשר ליכולת לאכול בקודש או לבוא למקדש.

לא פלא, אם כן, שרוב הדרשנים בבתי הכנסת ידרשו בשבת הקרובה על איסור לשון הרע, מכיוון שכידוע חז"ל מייחסים את הצרעת
איזה עולם נפלא נגלה לעינינו כשאנו מבינים כי התורה מצפה מאיתנו שנחיה בעולם של טהרה, בעולם של קודש, בעולם של חיבור למקדש
כעונש על חטא זה. הדרשנים יאריכו ויצטטו מדברי החפץ חיים, יעסקו בנושא מוסרי ממדרגה ראשונה וכך שוב יינצלו מהצורך לעסוק בנושאים "מעולם של פעם".

האם לא נדרש מאיתנו לעשות מאמץ, ולו קטן, כדי לנסות להבין האם יש בדברים מסר שנוגע גם אלינו? איזה עולם נפלא נגלה לעינינו כשאנו מבינים כי התורה מצפה מאיתנו שנחיה בעולם של טהרה, בעולם של קודש, בעולם של חיבור למקדש. זהו המצב הנורמאלי של איש ישראלי הוא חי את חייו בקשר ישיר אל עולם המקדש.

התורה פותחת באשה יולדת – דבר כל כך אישי, כל כך משפחתי, כל כך אינטימי. והנה מצד אחד מכירה התורה בצורך של האישה שעברה חוויה כה משמעותית, לתקופת החלמה לתקופה בה ראשה ורובה נתונים להבראת גופה מ"הרבה ארבה עצבונך והרונך", ולטיפול בולד. עם סיום תקופה זו, האישה זקוקה לחידוש הקשר האישי לעולם של הקודש. האישה זקוקה לבוא אל המקדש ולהביא קרבן אישי שהוא כל כולו רק שלה. לחזור מאותו עולם אינטימי אישי שלה אל עולם המקדש, הקדושה והטהרה. וכפי שמסביר בעל ה"משך חכמה" באופן כה נפלא – האישה מביאה "עולת ראיה" פרטית שלה. האישה היולדת חוזרת למקום ממנו נברא האדם, מקום המזבח ומתחברת אליו, לאחר שהיא עצמה לקחה חלק בבריאת אדם.
אמנם לאחר חטאו של אדם הראשון הוא גורש מגן עדן, אך עליו לזכור שמטבע בריאתו הוא נברא בגן עדן לעובדה ולשומרה. הוא נברא מחובר לעבודת המקדש ולשמירתה.
 
וכך ממשיכה התורה במצורע "בדד יישב מוץ למחנה מושבו". הוא מגורש מכל מחנות ישראל, מכל קשר להשראת שכינה. בדיוק כפי שאדם הראשון גורש מגן עדן. וחז"ל אכן מקשרים בין המצורע לדובר לשון הרע. אכן האדם גורש מגן עדן לאחר שדיבר לשה"ר על אשתו "האשה אשר נתת עימדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל" וכמאמרו הנפלא של ר' שלמה קרליבך – אילו האדם באותו רגע היה אומר "אנא ממך הענש אותי ועשה בי כטוב בעיניך ורק לאשתי אל תעשה דבר", הרי שהקב"ה לא היה יכול לעמוד בזה והיה משאירו בגן עדן.

לקראת סיום הפרשה לוקחים אותנו לעולם נפלא שכולו מצהיר "מקומו הטבעי של האדם הוא בטהרה, הוא בקודש". המצב של היום הוא מצב לא נורמאלי. הדיון בטומאת נידה וזבה בפרשתנו אינו עוסק כלל בהיתר ובאיסור לבעלה. כל הדיון כאן הוא בשאלת הטהרה והטומאה בקשר לקודש ולמקדש.

"וכלי חרש אשר יגע בו הזב יישבר" למה יישבר? למה לא להשתמש בו בטומאה? למרות שכל אדם נמצא בתדירות במצב של טומאה – נדה, זבה, בעל קרי ואוליי היינו מצפים לפחות לשני סטים של כלים בכל בית יהודי - כלים של טהרות וכלים של טומאות – אומרת התורה "יישבר" – המצב של טומאה אינו נורמלי. היהודי צריך להיות בכל עת מוכן לאכילת קודש ולביאה למקדש.

והמשותף לכל שלבי ההיטהרות: היולדת, הזב, הזבה, מצורע – (בדרך כלל ביום השמיני)
"ובא לפני ה' אל פתח אוהל מועד" עם ציפורים- תורים או בני יונה. הוא רוצה שוב לעוף גבוה להתחבר מחדש אל עולם המקדש.

אכן גם בנושא זה מן הראוי לזכור שהחפץ חיים התפרסם לא רק בעיסוקו בענייני לשון הרע לא פחות מכך בעיסוקו הבלתי פוסק בדרישה לחידוש לימוד עולם המקדש הלכה למעשה.

ומי ייתן ונזכה גם אנו לבוא אל הקודש פנימה ולכל הפחות לזכור איפה מקומנו הטבעי.