חלומו של ילד לניצולי שואה

על אמי שעבדה כעובדת בכפייה במפעל ליצור תחמושת

סא"ל (מיל) מאיר אינדור , כ"ח בניסן תשס"ט

מאיר אינדור
מאיר אינדור
צילום: חזקי ברוך

כבר כתבתי על אבא ה"קצטניק מאושוויץ".  כל ימיו ללא חיוך כמעט.

אבא נפטר לפני למעלה מעשור, ממחלת האלצהיימר ששורה על רבים מניצולי השואה. למחרת השבעה נסעתי לאוסלו להפגין נגד פרס נובל לערפת.

כאשר הרופאים בדקו את צילומי ראשו של אבי שאלו אם נפגע בגיל צעיר. אבא חטף מכות בראשו משומרי המחנות .

לך תדע מה חוללו המכות הקשות על ראשו. איזה שטפי דם.

גם אימא, תבדל לחיים ארוכים, היום באותה מחלה.

אבל היא את המכות הרי חטפה לרוב על ישבנה.

מה אם כן פעל עליה?

היום ברור שמצבי הלחץ בגיל צעיר הם מובילי מחלות הדמנציה בגיל המבוגר.

אי אפשר לאמוד את מה שעבר על ילדה בת ה-13 כשנאלצה לברור בעיניים מאומצות במשך שעות ארוכות את התחמושת הפגומה מתוך פס הייצור של אלפי כדורים וזאת כשהיא נתונה ברעבון תמידי בגלל חוסר אוכל..

"יום אחד המשגיחה הגרמנייה תפשה אותי בשערותיי ומשכה בהן עד שהשאירה בידה קווצת שיער", סיפרה אמי. "אבל לא היה תמיד רע, רק כשהרביצו לי או כשנזכרתי על ההורים ועל האחיות והאחים וילדיהם, אז הרגשתי בודדה".

בחייה בישראל, היו לילות שהייתה בוכה בלילות מתוך חלום, עד שאבי העיר אותה.

לפעמים בשינת הצהריים כשבכתה ואבא היה בעבודה, אני הילד, הייתי מעירה.

"למה בכית? ", שאלתי בסקרנות ילדותית.

"אה...סתם.... ראיתי בחלום את האחות ואת אמה..."

גם לי היה חלום שנים רבות.

לנקום בגרמנים.


אין בכך רבותא. לכל ילד לניצולי שואה היה חלום דומה בילדותו. אבל אני את הנקמה שלי דמיינתי מכוונן דווקא לאותו "גרמני טוב"
אין בכך רבותא. לכל ילד לניצולי שואה היה חלום דומה בילדותו.

אבל אני את הנקמה שלי דמיינתי מכוונן דווקא לאותו "גרמני טוב" .

אימא סיפרה עליו בתוך סיפוריה על עבודתה במפעל התחמושת.

הרי הן הילדות הדתיות מבתים חסידים היו נתונים לשבט ולחסד בידי הארורים - בדרך כלל לשבט.

אבל היו להן גם רגעי חסד שכאשר אני נזכר בהם הם שמעלים בי יותר מכל חימה.

בעיקר הסיפור של אימא על אהבתו של אותו מנוול לנערה-ילדה יהודיה יפיפייה.

"אוי כמה שהיא הייתה יפה", הרהרה אימא בקול.

"הוא לא היה כל כך רע בעצם, וגם הבטיח לה להתחתן איתה אחרי המלחמה. הוא גם אמר שהוא אוהב את כולנו וידאג לנו כמו אבא".

כמה הכאיבה לי אמא כאשר נטתה ללמד זכות על אותו מנוול.

אבל מה אדרוש מילדה בת 13 שנשארה לבד בעולם כאשר המדע היום מגדיר את התופעה כ' סינדרום שטוקהולם' שפועל אפילו על מבוגרים, אשר מפתחים תחושת הזדהות וסימפטיה כלפי שוביהם וזוכרים יותר את הרגעים בהם לא נהגו בהם באכזריות.

כל כך תלויים הם בשוביהם עד שכל חיוך של החוטף ומחווה רגעי שלו, נעשה יקר ומשמעותי בעיני החטוף הנתון לחסדיו.

מה עבר על הילדות הקטנות הנתונות בידיה של שליח החיה נאצית, והן הופכות אותו לאבא רחום.

בין לבין גם הגיעו אלי הספורים על המכות שלו.

המנוול הגרמני הכה על ישבניהם של הילדות הצעירות אם לא איתרו כדור פגום בתוך פס היצור.

"לא יכולתי לשבת כמה ימים מכאבים", סיפרה אימא.

מכולם - דווקא אותו הייתי רוצה לפגוש כדי לנקום בו.