הלל בשם ומלכות

מדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו למרות הצללים.

יוסי דגן , א' באייר תשס"ט

יוסי דגן
יוסי דגן
צילום: הלל מאיר/TPS

בשנה שעברה ביום העצמאות נערכה כמדי שנה עצרת גדולה בחומש ת"ו. בסיום העצרת שאותה זכיתי להנחות עמדתי על הבמה ושרתי ביחד עם הקהל את "התקווה". כשירדתי מהבמה ניגש אלי יהודי יקר והביע את הפתעתו מכך שאני שר את
אני ציוני כי התהליך חסר התקדים וההגיון של חזרת עם לארצו, של קיבוץ הגלויות מחדש לאחר אלפיים שנה, של פריחת החלקאות וההתיישבות במרחבי ארץ ישראל – כל אלו הם התגשמות דברי הנביאים אחד לאחד
"התקווה". אני מודה שהתמיהה שלו ציערה אותי מאוד, בעקבותיה החלטתי לכתוב מאמר זה.

אני ציוני. אני ציוני כמו הגר"א, כמו רבי יואל משה סלומון, כמו הרב קוק - וגם כמו הרצל, אוסישקין וז'בוטינסקי. אני ציוני כי התהליך חסר התקדים וההגיון של חזרת עם לארצו, של קיבוץ הגלויות מחדש לאחר אלפיים שנה, של פריחת החלקאות וההתיישבות במרחבי ארץ ישראל – כל אלו הם התגשמות דברי הנביאים אחד לאחד וכשאני מביט החוצה מחלון הרכב ורואה את הבתים נבנים, את השדות פורחים ואת דגל מדינת ישראל מתנופף מעל כל אלה אני נזכר בדברי רב אבא במסכת סנהדרין ס"ח: "אין לך קץ מגולה מזה".

בחול המועד פסח עמדתי עם חבורת יהודים צדיקים בתור לעלות להר הבית בשער המוגרבים ליד הכניסה לכותל. במהלך ההמתנה (הארוכה עד כעס), הורו לנו השוטרים לפנות מקום לשתי קבוצות של תיירים מגרמניה שחלפו על פנינו תוך שיחות עולצות בגרמנית, סיטואציה משפילה ו... מעוררת אסוציאציות. יהודי מבוגר ורציני, דוקטור בהשכלתו האקדמית, נזכר בתור אחר לפני כמה עשרות שנים, בו עמד בהשפלה סבא שלו, גם הוא לצלילי השפה הגרמנית. חשבתי רגע ואמרתי לו שהמצב אכן משפיל ומכעיס, אך צריך רק לזכור לאן התקדם התור של סבא שלו (ושלי) ולאן מתקדם התור שלנו. 

בשנים האחרונות נוצרו בציבור שלנו שתי מגמות מוטעות ומטעות: הגישה הראשונה היא גישת המשקפים הוורודות – כמו מבעד למשקפיים ורודות של ילדים הכל נראה אוטופי וורוד, אין עוולות והכל טוב. הגישה השנייה היא גישת המשקפיים השחורות – כמו מבעד למשקפיים כהים הכל נראה שחור משחור,  הכל אבוד ומכור מראש.

ואני חושב שאנחנו כציבור צריכים לעבור ניתוח רוחני להסרת משקפיים, להוריד הן את "משקפי הריחוף" והן את "משקפי הייאוש" ולהסתכל על המציאות כפי שהיא. והמציאות היא שאור וחושך משמשים בערבוביה, הטוב והרע נאבקים ביניהם ותפקידנו הוא לפעול כדי שהטוב ינצח בעולם בכלל ובמדינת ישראל בפרט.

ואם המציאות היא אכן מורכבת ולעיתים עלולה אף לבלבל – לשם כך יש לנו את הדרכת התורה, האם לפנות ימינה ושמאלה – הדרכה ברורה.


אנו מודים ל-ה' על המדינה, ומצד שני לא מהססים להיאבק בממשלה כשצריך. האליטות מטעם עצמן רודפות אותנו כי אנחנו הציבור היחיד שבאמת מאיים על ההגמוניה שלהן, ואנחנו לא רק שלא נשברים אלא אכן מפוררים אותה יום אחר יום
תהליך שיבת ציון ששיאו הקמת המדינה והפרחת שממתה הוא קודש, חלק מהמהלך הגלוי של הגאולה.

ואנו שמחים ומודים לה' עליו בהלל ובהודאה. בדיוק מאותה סיבה אם הממשלה עושה דברים נגד התורה אנו נלחמים בהם - לא כדי למחות אלא כדי למנוע, כדי לנצח.

צבא ההגנה לישראל הוא קודש, ולכן אנו מתגייסים אליו ומתנדבים בו הכי טוב שאנו רק יכולים משום שזו מצווה. בדיוק מאותו מקור אם חס וחלילה יגידו לנו לעבור על דיני התורה – ולא משנה אם על שבת, כשרות או ישוב הארץ – לא נעשה זאת כי זו עברה.

אנו מודים ל-ה' על המדינה, ומצד שני לא מהססים להיאבק בממשלה כשצריך. האליטות מטעם עצמן רודפות אותנו כי אנחנו הציבור היחיד שבאמת מאיים על ההגמוניה שלהן, ואנחנו לא רק שלא נשברים אלא אכן מפוררים אותה יום אחר יום – בבניה ביו"ש, בהקמת מאחזים וגם בדבר שהכי כואב לאליטות השמאל: הפיכת "הצלחתן" הכי גדולה עד כה ללעג וקלס ולפאסה – החזרה לחומש.

המאבק שלנו על החזרה לחומש ושא-נור, כמו גם המאבק להרמת גוו השפוף של הציבור האמוני במדינה אל מול רודפיו הוא מאבק ציוני ממדרגה ראשונה והוא חלק בלתי נפרד מהתקווה בת שנות אלפיים. ביום העצמאות אני אומר הלל בברכה, בהודאה על הטוב שכבר קרה (גם הוא אחרי מאבקים וקשיים) ובתפילה להצלחה גם בהמשך, עד לגאולה השלמה.