אומה המחפשת את זהותה אצל אויביה

למה מנהיגינו מחפשים אישור לקיומנו מהגרועים שבאויבינו?

הרב שמעון אור , כ"א באייר תשס"ט

הרב שמעון אור
הרב שמעון אור
צילום: עצמי

מה היה אמור בנדיקטוס ה-16 לומר ביד ושם ומה לא אמר? היה צריך להזכיר או לא היה צריך להזכיר את מספר ששת המיליונים שנרצחו? היה צריך לומר "murdered" (נרצחו)  ולא "killed" (נהרגו), או שלא? להשתתף בצערם של נרצחים או לא?

כל כך הרבה רגישות ודקדוק. מדוע?

מדוע אנו זקוקים לאישור של ראש דת הנצרות שהיה (או לא היה?) חבר בנוער ההטלראי (Hitlerjugend) על קיום השואה, או התנצלות ממנו על מה שהיה?

מה חסר לנו בעצם, שאותו אנו רוצים לקבל ממנו? ובנושא לכאורה שונה, אבל באמת דומה – הכרת ה"רשות הפלסטינאית" במדינת ישראל. מה אנו אמורים להרוויח אם "אבו מאזן" יכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית? האם היא תהיה בכך יותר יהודית?
האם מעתה יהיה לנו ביטחון גדול יותר בכוונות השלום של הפלסטינאים?

הצורך הזה לסחוט הודאות והצהרות מאחרים, מהיכן מהוא מגיע? מאיפה הוא נובע? התשובה בשני המקרים היא זהה. חוסר היכולת שלנו להגדיר את זהותנו העצמית.

זהות עצמית שאינה ברורה


הצורך הזה לסחוט הודאות והצהרות מאחרים, מהיכן מהוא מגיע? מאיפה הוא נובע? התשובה בשני המקרים היא זהה. חוסר היכולת שלנו להגדיר את זהותנו העצמית
בתוך תוכנו אנו יודעים שהכנסתו לארץ של ראש הנוצרים בכבוד מלכים, יש בה משהו הנוגד את עצם מהותו של עם ישראל. כנושא דגל הנצרות בעולם, ביקורו בדרך זו מוחק את יישותנו וכבודנו כיהודים. בתוך תוכנו אנו יודעים שכניסת ה"רשות הפלסטינאית" בתוככי מדינת ישראל, נוגדת מהותית את הווייתנו כעם השב אל אדמתו.

אבל לנו אבדה ממזמן היכולת להוביל בדרך המבוססת על מהות ועקרונות. החזון המשמעותי היחיד העומד למול מנהיגי מדינת ישראל כיום הוא הרצון לביטחון, שקט וקיום כלכלי נאות. אנו איננו מציבים חזון חדש מעבר לעצם קיומנו הבסיסי, אף שאותו כבר השגנו ממזמן.

את החולשה זו מזהים בברור אלו המתבוננים עלינו מבחוץ

מדינה המקימה בתוכה מדינה אחרת השוללת את קיומה, מדינה המאפשרת מרצונה קיום לאומי עצמאי לעם אחר בתוך עמה, משדרת שדר ברור של חוסר זהות עצמית ומזמינה אליה לחצים למסירת אדמותיה לעם שונא.

מדינה הנותנת כבוד מלכים לראש דת, שבאופן עקבי עשתה הכול להכחיד את היהדות מן העולם, כבוד רב הרבה יותר מזה שהיא רוחשת ונותנת לנושאי הדת היהודית עצמם, אינה משדרת בלשון המעטה כבוד עצמי גדול, והיא הפותחת פתח גם לבקשה החצופה להעביר מידיה את הבעלות על נחלותיה (הר תבור, כפר נחום וכו') לידי ה"כס הקדוש".

את הקונפליקט הקיומי הערכי הזה מזהים בתוך תוכם גם מנהיגינו החלשים. כמו רובו של הציבור במדינת ישראל, הם חשים במשב הרוח שיוצר ביקורו של בנדיקטוס ה-16 בארץ, את הקונפליקט הקיומי העקרוני הזה שבין היהדות לנצרות. הם גם חשים איך מאחורי התהליך הנקרא בשם התמים – "שתי מדינות לשתי עמים", עומד הקונפליקט הקיומי שבין היהדות לאיסלם. אולם, כיוון שאין בכוחם לעצור מהלכים אלו, הם פונים באופן אבסורדי לבקש את זכות קיומו והגדרתו העצמית של עם ישראל דווקא מן האויבים, אותם הם מכניסים מרצונם החופשי אל הארץ, במטרה למצוא מרגוע למועקה המתלווה למהלכים הקשים הללו.
 
ברור, שנסיונות להכרה בזהותנו היהודית דווקא מאויבנו, הם נסיונות מגוחכים שאין להם כל סיכוי.

הגדרת זהותה העצמית של מדינת ישראל, היא תפקידנו הבלעדי ונתונה אך ורק בידינו. הגדרת חזון עם ישראל לאחר שואת ששת המליונים מעמנו, היא באחריותנו בלבד. אין לנו להלין אלא על עצמנו, אם אנו תקועים בעניין.

החזון שלאחר הרצל

אכן, המשימה להגדיר את החזון הבא של מדינת ישראל לאחר שהגיעה לביטחון פיזי היא משימה שאינה קלה.

לאלו הניזונים מדרכה של הציונות החילונית, חזונו של הרצל הגיעה למימושו. נסיונות "להמציא" סכנות קיומיות או ליצור אותם בעצמנו..., לא יועילו להחיותו מחדש.

אולם גם אנו הפועלים על בסיס התורה, איננו יכולים להציב עוד זהות עצמית חדשה. שאיפה לחיים כפי שהם כיום, בתוספת קיום מצוות התורה, אינה יכולה להוות חזון מספק, כיוון שהיא אינה מציגה חיים השונים מהותית מאלו הקיימים כיום, או מאלו שהיו לנו
דווקא ההכרה בקושי שבהגדרה העצמית העתידית שלנו ובמורכבות שלה מתוך היותה אמורה להיות מושתתת על התורה, יש בכוחה למתן את הלחץ שיש לנו מתחושת חוסר הוודאות המתלווה אלינו במשך יותר משני עשורים
מבחינה "דתית" לפני קום המדינה. זהות עצמית נבנית מן החיים ולא מכוח מרות או ביצוע של חוקים. על כן הדרך להגדרת זהותנו העצמית היא עוד ארוכה.

אולם אעפ"כ, אין זה אומר שבשלב הביניים אנו יכולים להתפרק מזהותנו הנוכחית. אין זה אומר שעלינו להשפיל את עצמנו ולבקש את הגדרת הזהות העצמית שלנו דווקא מאויבינו.

דווקא ההכרה בקושי שבהגדרה העצמית העתידית שלנו ובמורכבות שלה מתוך היותה אמורה להיות מושתתת על התורה, יש בכוחה למתן את הלחץ שיש לנו מתחושת חוסר הוודאות המתלווה אלינו במשך יותר משני עשורים. היא גם זו שתוכל לתת לנו את הכוח לעמוד בלחצים המופעלים עלינו, מתוך ההבנה שהמצב הערפילי בו אנו נמצאים, הוא חלק בלתי נפרד מתהליך הגדרתנו העצמית הבאה.

אולם דבר אחד ברור: את המהלך הזה לא יכולים לשאת אלו שאת חזונו של הרצל הם רואים כחזונה הסופי של מדינת ישראל. את המהלך הזה יכולים לשאת רק אלו המבינים שבשלב הבא זהותנו העצמית תהיה בנוייה בהכרח על התורה ולשם כך הם יהיו מוכנים למסור את הנפש, גם לשנים ארוכות.

אם את זאת נבין, ניקח את התפקיד הזה סוף סוף על עצמנו, ולא נצפה שיעשו זאת מנהיגים הבנויים על העבר (גם אם הם צעירים שנולדו זה מכבר...), אז גם נפסיק לדקדק דקדוקי עניות בדברי מנהיגים שלא הם האמורים לחרוץ את גורלנו.