כשאומרים לארה"ב "לא"

מבחנו של מפגש בין מנהיגי ישראל וארה"ב אינו בהרחבת ההסכמה ביניהם, אלא בשדרוג הביטחון הלאומי של ישראל

יורם אטינגר , ב' בסיון תשס"ט

ציוני דרך גורליים בתולדות המדינה התרחשו על רקע אי-הסכמה בין ישראל לבין בעלת-בריתה המשמעותית היחידה, ארה"ב. המציאות מוכיחה שהסכמה עם ארה"ב, לגבי פתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, אינה תנאי הכרחי או בלעדי לקידום השלום ולהעמקת שיתוף הפעולה בין ירושלים לוושינגטון. לכן, מבחנו של מפגש פסגה בין מנהיגי ישראל וארה"ב אינו בהרחבת ההסכמה, אלא בשדרוג הביטחון הלאומי. ישראל חייבת לשאוף להרחבת ההסכמה עם ארה"ב, אך לא בכל מחיר. וודאי שלא במחיר עצמאות ההחלטה הצבאית והמדינית – או במחיר שליטה בשטחים – החיוניים לביטחון הלאומי של ישראל. 


ציוני דרך גורליים בתולדות המדינה התרחשו על רקע אי-הסכמה בין ישראל לבין בעלת-בריתה המשמעותית היחידה, ארה"ב
העדפת הביטחון על פני הסכמה עם הממשל האמריקאי, אפילו במחיר כואב, הביאה להקמת המדינה ב-1948. "כאשר עלי לבחור בין הסכמה ושיתוף פעולה עם ארה"ב מחד לבין עצמאות וביטחון, אני בוחר בעצמאות וביטחון...גם אם הדבר יביא על ישראל סנקציות חמורות", הכריז בן גוריון כאשר הדף אולטימטום של מחלקת המדינה, הפנטגון וה-CIA להימנע מהכרזת עצמאות ולהסכים למשטר נאמנות של האו"מ. האולטימטום כלל אמברגו צבאי אמריקאי ואיום לנקוט בסנקציות כלכליות. בן גוריון הבין שביטחון לאומי ועצמאות ההחלטה – ולא הסכמה עם ארה"ב - הם ערכים אסטרטגים עליונים. הוא אף ידע שהסכמה עם ארה"ב היא זמנית, בלתי-מחייבת (לפי החוקה האמריקאית) וכפופה לפרשנות אמריקאית, בעוד ביטחון לאומי הוא נכס קבוע הנמצא בשליטת ישראל. בן גוריון הפך את המדינה היהודית מ"שארית הפליטה" הראויה לסימפטיה לבעלת ברית אסטרטגית פוטנציאלית של ארה"ב.

הסכם השלום עם מצרים בא לאוויר העולם ב-1979 על רקע ההתנגשות בין השאיפה לטפח הסכמה עם ארה"ב, לבין הכורח לבצר את הביטחון הלאומי ולקדם את השלום. ראש הממשלה בגין עמד על מו"מ ישיר עם נשיא מצרים סאדאת – תוך צמצום משקל הנושא הפלסטיני - בניגוד למדיניות הנשיא קרטר ויועצו לביטחון מדיני, בז'ז'ינסקי, שדגלו בכינוס וועידה בינלאומית ובהבלטת הנושא הפלסטיני. נחישות בגין וסאדאת שלא להפוך את תהליך השלום לבן ערובה בידי הנושא הפלסטיני ומשטרים ערביים רדיקלים, כפתה על קרטר ובז'ז'ינסקי לזנוח את מדיניותם ולקפוץ על רכבת השלום.

האינתיפאדה הראשונה (1992-1987) הסלימה את חילוקי הדעות בין ישראל לבין ארה"ב לשיאים חדשים, במיוחד על רקע החלטת ארה"ב לפתוח במו"מ עם אש"פ. הנשיא בוש ומזכיר המדינה בייקר ניצלו כל במה אפשרית להדהד את דעתם על ראש הממשלה שמיר כמכשול לשלום ואורח בלתי-רצוי בוושינגטון. אבל, התרחשויות אזוריות ובינלאומיות, וכושר עמידתו של שמיר מול לחצים מבית ומחוץ, הביאו לשיפור חסר-תקדים של שתוף הפעולה האסטרטגי בין ישראל לבין ארה"ב: שדרוג ישראל ל- Major Non NATO Ally, צרוף ישראל ל"מלחמת הכוכבים" ומימון החלק הארי של "החץ" (ללוחמה בטילים בליסטים), הרחבת היקף התרגילים הצבאיים המשותפים, הגדלת מאגרי הציוד והתחמושת האמריקאים המאוחסנים בישראל, שדרוג נמל חיפה לטובת הצי ה-6, פתיחת מכרזי הפנטגון באירופה בפני התעשייה הביטחונית בישראל, סיוע חרום ואספקת מערכות נשק בעקבות מלחמת המפרץ ב-1991, ועוד. 

הממשל האמריקאי לא התלהב מתביעתו של שמיר ב-1990 לסגור את שערי ארה"ב בפני פליטים יהודים מברה"מ ולדרוש מברה"מ להטיס יהודים רק ישירות לישראל. הנכונות להיכנס למחלוקת נוספת עם ארה"ב (ועם הממסד היהודי בארה"ב) הפסיקו את נשירת 95% מהעולים והביאו לעלייה של מיליון יהודים, שהזניקו את ישראל דמוגרפית, טכנולוגית, רפואית, אומנותית, כלכלית וביטחונית.

ב-1967 וב-1981 הזהירו הנשיאים ג'ונסון ורייגן את ישראל מפני פעולה חד-צדדית לביתוק חגורת החנק המצרית-סורית-ירדנית ולמניעת התגרענות עיראק. ראשי הממשלה אשכול ובגין קראו תיגר על הממשל האמריקאי, יזמו את "מלחמת ששת הימים" ואת הפצצת הכור הגרעיני, וכך קידמו באופן דרמטי את הבטחונן הלאומי של ישראל וארה"ב. הם ראו בביטחון הלאומי ובעצמאות הפעולה של ישראל, ולא בהסכמה עם ארה"ב, ערך עליון. האם ראש הממשלה נתניהו ילך בדרכם ולא יתפתה להפוך את ההסכמה עם ארה"ב לערך עליון?