העתיד צפון בתורה

התורה היא תוכנית העולם - כיצד על האדם להתנהג ומה עתיד להתרחש בעולם.

הסופר הרב יוסף אליהו , ג' בסיון תשס"ט

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

מדי שנה, חוגגים אנו את מעמד קבלת התורה בסיני. מה מצדיק חגיגה חוזרת ונשנית, למאורע שימלאו לו 3321 שנה? ובכן: התורה אינה רק ספר חוקים שמכווין נכונה את חיי היהודי הפרטי, בד' אמותיו, אלא הרבה מעבר לכך: חז"ל מסרו לנו, שהתורה היא 'התוכנית' של העולם (תנחומא א, א), וההסבר לכך הוא במספר רבדים:

א) התורה היא התוכנית על-פיה נברא העולם, כשם שתוכנית אדריכלית היא הבסיס על-פיו בונה המהנדס בית. לשם משל בלבד: עפ"י הבי"ת של "בראשית ברא", נבראו הבארות בעולם; עפ"י הרי"ש של "בראשית", נבראו עצי הרימון; ופרשת קרבנות הנשיאים בחנוכת
ביובל האחרון פותחו בעזרת המחשב טכניקות, על-פיהן גילו שמאורעות-ענק כמו השואה, תקומת המדינה, ואפילו מאורעות אישיים, הוצפנו במִלות תורתנו הנצחית בראשי-תיבות, סופי-תיבות, וּבדילוגים מתמטיים שונים
המזבח, שאיננו מבינים מדוע היא חוזרת על עצמה 12 פעמים (במד' ז), היא כנראה היסוד לבריאת האוקיינוס, שכרגע איננו מבינים לשם מה יְצרוֹ ה' כה גדול.

ב) התורה אינה רק התשתית לבריאת העולם בששת ימי בראשית, אלא גם לניהולו! היא "יומן האירועים" של דברי-ימי תבל. כעין 'מפה' של כל העתיד להתרחש בששת אלפי שנות העולם. ביובל האחרון פותחו בעזרת המחשב טכניקות, על-פיהן גילו שמאורעות-ענק כמו השואה, תקומת המדינה, ואפילו מאורעות אישיים, הוצפנו במִלות תורתנו הנצחית בראשי-תיבות, סופי-תיבות, וּבדילוגים מתמטיים שונים.

ג) אך לא זו בלבד: 'חכמה נאה' היא לחשוף מאורעות שכבר קרו בעבר - אך כלום יכולה התורה לנבא גם לעתיד?... האם מסוגלת היא להוות עבורנו מצפן, ולסייע בפתירת בעיות מדיניות וכלכליות סבוכות שאנו ניצבים בפניהן כיום?

התשובה: ודאי! התורה היא תוכנית אדריכלית יחידה מסוגה, שצפונים בה גם כל השינויים שיֵּעשו אי-פעם בַּ'בית' שנִּבנה על-פיה! צריך רק דבר אחד: לדעת לקרוא אותה נכון. רק מי שלמד לקרוא מפה טופוגרפית ויודע לְמה רומז כל קימור וכל עיגול, יוכל להפיק תועלת מהשרטוט המתוחכם, שלאחרים – אינו אומר ולא כלום.

להלן 3 דוגמאות מפרשת "אמור" שקראנו לא-מכבר:

1. איסורי האכילה והמלאכה ביום-הכיפורים מופיעים בשני פסוקים בפרק כ"ג:

  א. בפס' ל"א, איסור המלאכה: "כל מלאכה לא תעשו, חֻקת עולם לדֹרֹתיכם".

  ב. בפס' ל"ב. איסור האכילה: "ועִניתם את נפשֹׁתיכם". ולכאורה, מדוע לא נכתב "חֻקת עולם לדֹרֹתיכם" אחרי איסור האכילה שבפס' ל"ב? וכי איסור האכילה אינו "חֻקת עולם"?! - עונה הגאון ר' מאיר שמחה זצ"ל בפירושו "משך חכמה": כאן רמזה התורה על העתיד. שרק איסור המלאכה יהא "חֻקת עולם לדֹרֹתיכם" ויקיימוהו בכל הדורות, ואילו איסור האכילה לא יהא ל"עולם"! כמסופר בגמ' (מו"ק ט.), שחגיגות חנוכת מקדש ראשון שהחלו בח' בתשרי נמשכו 7 ימים, וחכמי אותו דור הכריעו שלא להפסיק את השמחה הגדולה בצום יו"כ. ואכן, יצאה בת-קול מן השמים ואישרה החלטה זו באומרה: "כולכם מזומנים לחיי העולם הבא". הרמז לאותו אירוע חד-פעמי, הוא בכך ש"חֻקת עולם..." אינו כולל את איסור האכילה, כַּמתבקש (ויתכן, שזה היה הסמך מן התורה לחכמי אותו דור).

2. בעקבות דבריו אלה, בדקתי ומצאתי מקום נוסף בו ה"חֻקת עולם" אינו במקומו המתבקש. נאמר בהדלקת נרות המשכן (ויק' כד, ב-ד): "וְיקחו אליך שמן זית זך כתית למאור", וכן: "יערֹך אֹתו אהרֹן מֵערב עד בֹּקר... חֻקת עולם לדֹרֹתיכם". אך הפרשה ממשיכה בפס' נוסף: "על המנֹרה הטהֹרה יערֹך את הנרות, לפני ה' תמיד". פירש"י: "המנֹרה הטהֹרה - שהיא זהב טהור". מדוע לא נכתב ה"חֻקת עולם לדֹרֹתיכם" אחרי פסוק זה, האומר שהמנורה צריכה להיות דווקא מזהב? - אולי לרמוז לאותה תקופה בה לא היתה המנורה מזהב! שלאחר נצחון החשמונאים על היוונים היה העוני רב, ולכן: "שיפודין של ברזל היו וחיפום בבעץ [עופרת]; העשירו - עשאום של כסף, חזרו והעשירו - עשאום של זהב" (ר"ה כד:).

3. וכעת דוגמה לְלימוד, שהיה יכול להציל את העולם מן היסורים שבאו עליו באלפיים השנים האחרונות - אם רק היו קוראים את ה"מפה" נכון. שאל מו"ר הגר"א נבנצל שליט"א, על הטעות הנוראה של אי הקרבת הקרבן שהביא בר-קמצא למקדש (גיטין נו.): אם
כיצד היה עליהם לדעת, שאכן יש להקריב את הקרבן על-אף המום שבו? היתכן שהתורה לא תורֶה כיצד לנהוג בעניין כה גורלי, שגרם לחורבן הנורא ושינה לחלוטין את פני היהדות והעולם?!
חז"ל אמרו ש'אין דבר שאינו רמוז בתורה' (ואפילו לְפסוק ב"משלי" חייב להיות רמז בתורה! - תענ' ט.) - היכן אפוא רמוזה התשובה, להתלבטות הגדולה שהיתה בין חכמי ישראל, אם להקריב את הקרבן הפגום שהביא בר-קמצא מאת הקיסר? כיצד היה עליהם לדעת, שאכן יש להקריב את הקרבן על-אף המום שבו? היתכן שהתורה לא תורֶה כיצד לנהוג בעניין כה גורלי, שגרם לחורבן הנורא ושינה לחלוטין את פני היהדות והעולם?!

ותשובתו: אכן יש בתורה רמז לאותה שאלה הרת-גורל. היכן היה עליהם לחפשו? כמובן, בַּפרשה המְדברת באיסור הקרבת קרבן בעל־מום (ויק' כב). בְּסופה, מצוי פסוק המְדבר בקורבן בעל־מום של גוי, ממש כעִנייננו: "וּמִיַּד בֶּן־נֵכר לא תקריבו את לחם אלֹקיכם מִכל אלה" – היינו: למרות שבבָּמה מותר לבן־נֹחַ להקריב קורבן שמום באיבריו, בַּמקדש הדבר אסור (שם, כה ורש"י). חכמי ישראל היו צריכים לשים לִבם לַמִּלה: "וּמִיַּד בֶּן־נֵכר.." – "מִיַּד", מִתפרש בחז"ל כִּמסירה מִיד ליד: "או קָנֹה מִיַּד עֲמיתךָ" – דבר הנִּקנה מִיד לְיד" (והיינו מטלטלין ולא קרקע. שם כה, יד; קיד' כו). במקביל ל"מִיַּד", מופיעה בתורה המִּלה "מֵאֵת". למשל: "וּמֵאֵת עֲדת בני ישראל יִקח שני שעירי עִזים" (ויק' טז, ה) – הכהן־הגדול אינו לוקח שני שעירים "מִיד" ישראל, אלא מֵאִתם, מִכספם, וקונה את שני השעירים מתקציב המקדש. "מִיַּד בֶּן־נֵכר" פירושו אפוא: אם הגוי עצמו יביא בידו קרבן בעל מום - אל תקריבוהו. אך מדוע לא אמר הפסוק 'וּמֵאת בֶּן־נֵכר...'? הרי ל"מֵאת" יש משמעות רחבה יותר הכוללת גם מקרה בו יגיע קורבן כזה "מֵאת" הגוי, היינו מִטעמו, על־ידי שליח...?

אלא שכאן רמזה התורה לְמִקרהו של בר־קמצא, בְּכותבה דווקא "מִיַּד"! ללמדךָ, שדווקא כאשר הגוי עצמו בא להקריב והקרבן נלקח ישירות "מִיַּד בֶּן־נֵכר..", אז "..לא תקריבו" לעולם. אבל תהא פעם אחת בהיסטוריה, בה לא יובא הקרבן "מִיַּד" הגוי אלא "מֵאִתו", מיד שליחו (הוא בר-קמצא) – ואת זאת לא אסרה התורה במפורש... לרמוז שניתן להקריבוֹ למרות המום!
הנה כי כן: בתורה גנוז עתיד העולם, והדרך לאושרו.

***

מאות אנשים תעו במדבר ימים רבים, ונותרו בידם מים לימים ספורים. הם התפצלו למספר קבוצות, וכל אחת ניסתה ללכת בכיוון אחר -
יתכן שהולכת ומבשילה בעם ההכרה, לנסות את הדרך השנייה. לכַנס את היודעים לקרוא היטב את רזיה של מפת התורה, כדי שייחלצו אותנו מן המבוך. נותרה רק בעיה אחת: מי יהא הפיקח שיצליח לכנס אותם יחדיו?
אך לאחר יומיים שבו כולן לנקודת היציאה, בפחי-נפש. המים הלכו ואזלו... היה ביניהם פיקח אחד: הוא ליקט מכל קבוצה את המבין ביותר בִּקריאת מפה, כינס אותם לעיין היטב במפת האזור - וכך ניצלו כולם.

ב-30 השנה האחרונות התפצל עם ישראל לקבוצות, וכל אחת ניסתה את דרכה בפתרון הבעיות הלאומיות שלפנינו. גם ציבור שומרי המצוות מפולג לקבוצות שונות, ואדם נבון חש, שהתהיות והספקות באשר לדרך, ימָּשכו לעד.

הבעיה היא, שבינתיים המים הולכים ואוזלים... אכן, למאמין שהמשיח יבוא ויפתור את כל בעיותיו - המצב קל יותר; אך מה סבור המאמין שאנו, במעשינו, נביא את המשיח?

יתכן שהולכת ומבשילה בעם ההכרה, לנסות את הדרך השנייה. לכַנס את היודעים לקרוא היטב את רזיה של מפת התורה, כדי שייחלצו אותנו מן המבוך.

נותרה רק בעיה אחת: מי יהא הפיקח שיצליח לכנס אותם יחדיו?