הקרבתו של משה למען הכלל

אפילו אהרן ומרים, שהיו צדיקים ונביאים, לא הבינו את מדרגתו של משה שהיתה בחינה של ביטול מוחלט לצרכי כלל ישראל.

חננאל ובר ז"ל , ט' בסיון תשס"ט

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

בסייפא של פרשת "בהעלותך" נמצאת מרים הנביאה מוציאה לשון הרע על אחיה משה רבינו עקב פרישתו מאשתו.  אולי טעותה של מרים הינה גם הטעות של כולנו, כי רבים עדיין לא מבינים עד תום את הקשר העז של משה לעמו, ואת ההקרבה הגדולה שהוא הקריב ביחס למשפחתו כאשר אימץ את כל בני ישראל כבניו. ועוד, שרק בזכות אותה הקרבה גדולה ומסירות נפש זכה משה רבינו למעמדו הייחודי כראש הנביאים, שקשרו עם ה' היה מסוג אחר מזה של כל קודמיו ואחריו – פנים אל פנים דיבר ה' למשה – למשה, ורק למשה.
 
הבה נתבונן בחייו של משה רבינו, אשתו ובניו, ועל המחיר האישי שהם שילמו למען עם ישראל במשך ארבעים שנה. כידוע, משה ברח ממצרים אחרי שהמלך פרעה ביקש להורגו.  משה הגיע למדין, ושם פגש את ציפורה על הבאר. אביה, יתרו, כהן מדין, נתן אותה למשה לאישה. הפסוק הבא בתורה מבשר לנו שציפורה ילדה בן ומשה קרא לו גרשום. דבר זה חשוב, כי משמעותו שציפורה, להבדיל
רק בזכות אותה הקרבה גדולה ומסירות נפש זכה משה רבינו למעמדו הייחודי כראש הנביאים, שקשרו עם ה' היה מסוג אחר מזה של כל קודמיו ואחריו – פנים אל פנים דיבר ה' למשה – למשה, ורק למשה
משרה, רבקה ורחל, לא היתה עקרה. אפשר להסיק מאותו פסוק, שמכיוון שמשה הגיע למדין בהיותו בגיל ארבעים (ע"פ המדרש), ומכיוון שהוא גר במדין ארבעים שנה, עד שקיבל את משימתו הגדולה לגאול את בני ישראל משעבוד מצרים, שגרשום היה לפחות בן שלושים כאשר משה החל את משימתו. מדוע שלושים? כי בעל ואישה, כאשר שניהם בגיל הפריון, לא נקראים ערירים עד היותם נשואים לפחות עשר שנים ללא ילדים. לגילו של גרשום יש משמעות חשובה.

בדרכו של משה חזרה מצרימה ליוותה אותו ציפורה. בנו השני של משה, אליעזר, נולד ממש לפני שמשה יצא ממדין מצרימה. מלכתחילה משה סירב בעיקשות להיות זה שמושיע את בני ישראל, עד שהעלה את חרון אף ה'. כאשר לבסוף השתכנע, הוא ניגש למשימה כל כולו, עד כדי כך ששכח למול את בנו הטרי שנולד לו בדרך. על הזנחת המצווה ההיא, שהיתה נחלתם של בני לוי לכל אורך שעבוד מצרים, כעס ה' מאוד על משה וביקש להרגו. ציפורה, הגיורת, הבינה את משמעות המצב ומלה את אליעזר, ולפיכך הרפה ה' ממשה. כבר פה אנו עדים למסירות הנפש האדירה של משה רבינו לטובת עמו.

אחרי הברית של אליעזר, החליט משה להשאיר את ציפורה ובניו במדין, בבית אביה.  נשאלת השאלה: מדוע לא לקח משה את אשתו ובניו למצרים כדי שגם הם יראו את כל הניסים הגדולים שה' היכה בהם את מצרים, כדי שגם  הם יחוו את הנס האדיר של קריעת ים סוף? הרי הם, משפחתו של משה רבינו, הינם היהודים היחידים מבני אותו דור שלא ראו את הניסים הגדולים הללו, שהיו לבטח כל כך חשובים בקביעת אמונתו ודביקותו בה' של אותו דור המדבר.  האם יש דבר יותר אירוני וצורם בכל יציאת מצרים שמשה רבינו שלח את אשתו ובניו לבית אביה ולא איפשר להם להיות לצידו כאשר כל מופתי ה' התרחשו?

אפשר לטעון שמשה דאג לשלום בנו הקטן, התינוק אליעזר, ולכן השאיר אותו ואת אמו במדין. אבל מדוע הוא לא לקח עמו את בנו הבכור, את גרשום? הרי הוכחנו למעלה שגרשום היה לפחות בן שלושים שנה. בדיעבד, נראה שגרשום היה יכול להפיק תועלת רוחנית גדולה מאותן חוויות אדירות כי הוא לא נזכר כלל בתורה כמנהיג, כיורש, כתלמיד חכם, והוא הרי היה בנו הבכור של גדול הנביאים. 

מהו ההסבר למעשיו ולהתייחסותו של משה רבינו למשפחתו?  נראה לי שמשה רבינו, מיד עם קבלת משימתו האדירה, עבר מהפך תודעתי אדיר.  הוא, ברצונו העז לעשות את רצון ה', ביטל כמעט לחלוטין את רצונו ואת יצריו, והגיע לרמה של כמעט-מלאך, קרי, לאחד שאין לו רצון משלו, אין לו יצר, ודבק אך ורק ביישום המשימה שה' הטיל עליו. כך היה משה מהרגע שקיבל על עצמו את הובלת בני ישראל ממצרים ע"פ דבר ה'. לכן, משה רבינו היה מסוגל, הוא ולא אף אדם לפניו או אחריו, לבטל את צרכיו לאכול ולשתות משך ארבעים יום. משה רבינו, בלהט הכביר שלו לעשות בצורה המושלמת ביותר את דבר ה', לא היה מוכן לאפשר לשום "תירוץ" אישי לעכב או לגרוע מביצועו המושלם של רצון ה'. לכן, החליט משה להשאיר את גרשום במדין, כי בהיות בנו עמו, יתכן ויגזול ממנו תשומת לב מסויימת מהמסירות המושלמת שהוא דרש מעצמו. ולכן, החליט משה לפרוש מאשתו כדי להתקדש לה'. לא רק אנו בימינו מתקשים
לכן, החליט משה להשאיר את גרשום במדין, כי בהיות בנו עמו, יתכן ויגזול ממנו תשומת לב מסויימת מהמסירות המושלמת שהוא דרש מעצמו
מאוד להבין את גדולת המעשה הזה, אלא גם אחיו אהרון ואחותו מרים, נביאים כשלעצמם, נכשלו בסוגיה זו.

ממשה רבינו למדנו כל כך הרבה תורה – גם מדבריו, אבל גם מצרותיו האישיות. למשל, פרשת ה"מלון" מספקת ראיה שהכלל, העוסק במצווה פטור ממצווה, לא חל על מצווה שחייבת להתבצע בזמן מסויים, כמו ברית המילה ביום השמיני אחר לידת בן. תגובתו החריפה של ה' לעיכוב מילתו של אליעזר מוכיחה שדחיית כלל זה הכרחית אפילו כאשר המצווה שאחד עוסק בה הינה לטובת כל עם ישראל. פרשה זו מספקת לנו עוד הלכה: שאם האב אינו מסוגל לקיים את מצוות המילה, המצווה עוברת לאם.

פרשת חזרת ציפורה למשה אחרי יציאת מצרים גם היא מהווה ראיה להלכה חשובה ביותר בימינו בנושא מיהו יהודי. בתחילת פרשת "יתרו", כאשר יתרו מחזיר את ציפורה למשה, מכנה התורה לראשונה את הבנים "כבניה", אח"כ כ"בניו" של משה, ולבסוף, בפעם השלישית כ"בניה".  ע"פ האחרונה שבין שלוש עשרה המידות שבהן נדרשת התורה – "וכן שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם" – אפשר לטעון שפה, בתחילת פרשת "יתרו", קבעה התורה שהבן (והבת) שייך, מבחינת זהותו הדתית, לאמו, כי הבנים הינם "בניה". לדעתי, הראיה הזו להלכת מיהו יהודי, בנוסף להיותה הראשונה בתורה, הינה גם הברורה והחד-משמעית ביותר, יותר מהפסוקים בדברים ז, ג-ד.  הלכה זו, יחד עם ההלכה לגבי תפקידה של האם במילת הבן, הינן התרומות הנצחיות של ציפורה, אשת אדון הנביאים, לתורתנו הקדושה.

הדרך הזו שבחרה התורה ללמדנו הלכות אלו, על "חשבונו" של משה רבינו, קשה היא.  משה היה רבינו בכל מעשיו.  גם כאשר הוא טעה, טעויותיו נבעו ממסירות נפש אין סופית לקיים את רצון ה' ולהיות רועה לעמו בשלמות – גם על חשבון עצמו, אשתו ובניו.

ואכן, ככל שהזמן עובר גדולתו של משה עולה ועולה ובמיוחד בזמננו-אנו שבו רמת המנהיגים כל כך קלוקלת.  יהי רצון שנשמתו של משה רבינו תחזור אלינו פעם אחת נוספת בדמותו של משיח צדקנו להצילנו בגאולה האחרונה שתבוא עלינו במהרה בימינו.  כן יהי רצון.