מי יהיו בעלי ברית לישראל

ברור היום לכל בר דעת כי נשיא ארה"ב ברק אובמה אינו רואה את המציאות במזרח התיכון עין בעין עם ממשלת ישראל. השאלה היא מה צריכה להיות האסטרטגיה המדינית לאור זה.

ד"ר גלית בן-ישראל , י"ז בסיון תשס"ט

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

בסינכרוניזציה כמעט מושלמת ובהפרש של מספר חודשים בלבד, התחלפו בשנה החולפת, הממשלים בארה"ב ובישראל. יש טעם בכריכת שני ממשלים אלו יחדיו, למרות שהאחד הוא, של אימפריה הגמונית והשני הוא של מעצמה קטנטנה. שני הממשלים הלכו יד ביד עשרות שנים, כמעט מאז הקמתה של מדינת ישראל. יש הרבה אנשים בישראל, בארה"ב ובעולם כולו, הרואים את שני הממשלים הללו כאחד. יש המציינים זאת לחובה, יש המציינים זאת לזכות, איש איש וטעמו עימו.

ישראל וארה"ב השתנו מאוד במהלך תשע השנים האחרונות, שתיהן בשל אירועי טרור מכוננים שהתרחשו על אדמתם או בסמיכות לשטחה. הראשונה להשתנות הייתה ישראל, בעקבות "מהומות אוקטובר" 2000, והשנייה ארה"ב בעקבות אירועי "9.11". ישראל של אינתיפאדת אל-אקצה חזרה להיות המדינה הציונית המגויסת, עם הפסקה קצרה בזמן ממשלת שרון השנייה, בשל תהליך ההתנתקות, בקיץ 2005. אז גלשה ישראל לרגע קט לעידן הפוסט-לאומי.

אבל עם כישלון תוכנית ההתנתקות, הירי הפלסטיני הבלתי-פוסק והמתגבר על שדרות וסביבותיה, חטיפתם של שני חיילי המילואים: גולדווסר ורגב, מלחמת לבנון השנייה, מבצע "עופרת יצוקה" ותוצאות הבחירות האחרונות בישראל (ממשלת ימין עד ימין קיצוני עם טאצ' מאפ"יניקי ביטחוניסטי) חזרה בה ישראל מכל התהליכים הפוסט-מודרניים, אשר כה אפיינו אותה בשנות התשעים, ושבה והתכנסה לה אל תפיסות הכוח הנושנות. ואילו ארצות הברית של אמריקה בעקבות ה-11 בספטמבר, הקימה את המשרד לביטחון המולדת, והאיצה תהליך שאמריקה נתונה בו מזה עשרות שנים, של כיבוש מדינות בשם הדמוקרטיה.

אבל בנובמבר 2008, נבחר נשיא חדש בארה"ב, עם אג'נדה השונה לחלוטין מזו שאפיינה את ממשלו של בוש. במקום מילות מפתח כמו: מדינות "ציר הרשע" ו"הטובים והרעים", נולד בן-לילה מילון חדש ביחסים הבינלאומיים של ארה"ב, עם מילים כמו: פתיחות, התפייסות, שלום, שיחות. במקביל, הכוח הצבאי ההגמוני של ארה"ב ממשיך לפעול בעיראק, באפגניסטאן, בפקיסטן, ובכל מקום שיידרש, אבל דיפלומטית הוא הוצנע על ידי הממשל החדש. מישראל, לעומת זאת, דורש הממשל האמריקאי, לקיים שני תהליכים במקביל, האחד, פתיחות לשלום אשר תתבטא בהצהרה רשמית ישראלית, על נכונותה להכרה במושג: "שתי מדינות לשני עמים", והשני, מעשים קונקרטיים כמו: הקפאת בנייה מוחלטת בהתנחלויות, שפירושם בעגה היחב"לית, ויתור על כוח.


ישראל וארה"ב לא רק שאינן מסונכרנות יותר, הן פוסעות במסלולים מתנגשים. אבל גם אם ארה"ב סטתה ממסלול "הברית המושלמת" עם ישראל, לישראל יש מה לעשות במישור היחסים הבינלאומיים. ישראל צריכה להעמיק את יחסיה עם מיני-מעצמה ישנה-חדשה, רוסיה
אלא שגם במדינת בישראל, התחלפה הממשלה במרץ 2009. הישראלים, להבדיל מהאמריקאים, לא שבעו מתחושת הכוח שלהם, או להבדיל, אינם מאמינים שויתור על כוח, יביא שלום ושלווה לאיזור. ויש להם גם הוכחות מוחשיות בדמות: ירי רקטות קאסם על שדרות וסביבותיה החל משנת 2000 ואילך; חטיפת שלושת חיילי צה"ל בהר-דב באוקטובר 2000; חטיפת שני חיילי צה"ל על ציר קו הגבול הבינלאומי, ביולי 2006, וניסיון החטיפה שכשל ברג'ר בנובמבר 2005 למשל.

ישראל וארה"ב לא רק שאינן מסונכרנות יותר, הן פוסעות במסלולים מתנגשים. אבל גם אם ארה"ב סטתה ממסלול "הברית המושלמת" עם ישראל, לישראל יש מה לעשות במישור היחסים הבינלאומיים. ישראל צריכה להעמיק את יחסיה עם מיני-מעצמה ישנה-חדשה, רוסיה (וגרורותיה). ישראל יכולה לחזק את יחסיה הטובים ממילא עם תומכיה הנלהבים במערב אירופה: ברלוסקוני באיטליה, סרקוזי בצרפת ומרקל בגרמניה. נדמה לי ששר-החוץ אביגדור ליברמן פוסע בכיוון הזה בחודשים האחרונים. בנוסף, ישראל מחזקת את קשריה עם הודו ועם סין, שתי מעצמות עולות וצריכה להעמיק בתחום עוד יותר.

כמובן שארה"ב תישאר ידידתה הגדולה ובת בריתה של ישראל. ממשלו של אובמה אולי פחות ידידותי לישראל מבעבר, אבל הקונגרס והסנאט הם פרו-ישראלים כמעט לחלוטין. וזה לא הולך להשתנות בזמן הנראה לעין. אבל הרחבה של מעגל המדינות החזקות התומכות בישראל, יכול רק להועיל לה. השאלה שצריכה להישאל היא: האם שר החוץ הנוכחי של מדינת ישראל, אביגדור ליברמן הוא האיש המתאים לגבש ולהוציא לפועל אסטרטגיה זו? והאם הוא יכול להפתיע אותנו ולהפך ל"אבא אבן" של דורנו?