ואני כאן זר

ג'ו עמר הלך לעולמו. נסתיימה לה תקופה בזמר העברי. תקופה בת למעלה מיובל שנים חותמת מאבק עיקש ולפעמים מייאש בין תרבויות.

ד"ר גבי אביטל , ח' בתמוז תשס"ט

ד"ר גבי  אביטל
ד"ר גבי אביטל
צילום: ערוץ 7

"כוכבי שקע, בליבי הסתיו, בין פרחי לימון, אד ריחם עכשיו, הוי שמי קודרים, ואני כאן זר, בנתיבי הרים, בשבילי בקר" מתוך שירו של ג'ו עמר 'ללא כוכב', כתבה דפנה עבר-הדני.

נסתיימה לה תקופה בזמר העברי. תקופה בת למעלה מיובל שנים חותמת מאבק עיקש ולפעמים מייאש בין תרבויות. האיש אשר ניסה בכוחו הדל ובקולו המזהיר להפיל את חומות הניכור, נדם לעד. יוסף (ג'ו) עמר הלך לעולמו ביום שישי האחרון בארה"ב ונקבר אמש במושב יד רמב"ם.

ג'ו עמר יוצר, מעבד, מלחין ובעיקר זמר ופייטן הניח את אדניה של מהפכה שפרצה לאחר שנים רבות סכרים ומחסומים בפני מוסיקה ותרבות אחרות ממה שהורגלו אנשי היישוב הישן, דהיינו הצברים החביבים. מי שלא חווה את חווית העלייה אל הארץ, ייתכן ודברים
עולה חדש יכול להסתגל אל החום או אל הקור, אל הבוץ ואל הרפש, אך הוא מעולם לא יסתגל עד עמקי נשמתו אל תרבות שאינה מוכרת לו מילדות או מבית אביו
אלה לא יאמרו לו מאומה. מי שלא הכיר מהי חווית הניכור והזרות בארץ נוכרייה גם אם היא במקרה ארץ ישראל, הארץ המובטחת, לא יבין מדוע משענתו של ג'ו עמר על שירתו ופיוטיו לא היתה משענת קנה רצוץ.
 
עולה חדש יכול להסתגל אל החום או אל הקור, אל הבוץ ואל הרפש, אך הוא מעולם לא יסתגל עד עמקי נשמתו אל תרבות שאינה מוכרת לו מילדות או מבית אביו. עולה חדש יסתגל עד מהרה אל מאכלי השכן הרומני או התימני אבל המוסיקה תמשיך להכות על חדרי ליבו ללא רחם. שנה או שנתיים לאחר עלייתנו ארצה ממרוקו לפני 48 שנים כבר רכשנו פטיפון. התקליטים הבודדים שנמצאו בסמוך אליו היו של סמי אלמגריבי ששר בערבית-מרוקאית. ואז הופיע ג'ו עמר. תקליט במהירות של 33 סיבובים ושליש (למי שזוכר) ועל כריכתו תצלום של מקהלת קול ישראל ובראשם הפייטן והזמר. והתקליט נשחק מרוב השמעות. לפתע, בין הקושי להתרגל לסביבה החדשה, לאנשים הזרים, להוראות של משגיחי העלייה, באה המשענת היומית בטעמה של מוסיקת בית. זו שמשמרת אותך בין אור לאפלה.

אנשי היישוב ובעיקר קברניטי התרבות לא השכילו להבין שאם חפצה האומה היהודית לקבל את פני בניה השבים, אלה הנושקים לאדמתה ולעפרה מייד עם רדתם מן המטוס או מן האונייה, בצורה חלקה ככל שניתן, היה עליהם לשתפם בעניין כה פעוט אך מהותי, כה זול אך יקר אל הלב: מוסיקה על נגזרותיה. בימים ההם כאשר היו שתי רשתות רדיו בלבד ללא טלוויזיה, מיותר לציין ששעה אחת בלבד, כולל דרישות שלום, שהוקדשה לזמר שנקרא 'מזרחי' שקולה לכוסית מים לצמא במדבר. קראו לה לתכנית 'מצלילי המזרח כבקשתך' וגם היא באה לעולם לאחר לחץ של מכירות התקליטים של ג'ו עמר. יום אחד גם ג'ו עמר, עקשן בפני עצמו, נשבר ועזב את הארץ. שיריו נשמעו במחתרת ובחתונות. הוא לא היה לבד. גם ניסים סרוסי, בועז שרעבי, שיבדלו לחיים ארוכים התייאשו מהאפליה הבוטה ומההתעלמות משירתם.

אם ג'ו עמר היה ממניחי האדנים של המהפכה, הרי אביהו מדינה וזוהר ארגוב וחבריהם הניחו את הרכבת ממש. הסכרים נפרצו והשירה המזרחית כבר אינה בפינה מיובשת ומבוישת. ובכל זאת, מסלול הייסורים הזה עובר שוב ושוב על כל פזורה המגיעה ארצה. מתי שמעתם לאחרונה שיר ברוסית, בצרפתית או באתיופית באחד מערוצי השידור המרכזיים, קרי, גל"צ או רשת ב'? ושוב תעלה השאלה, כיצד מרגיש עולה חדש הנוטש את מולדתו, על תרבותה ואורח חייה ונוחת כאן בארץ וכל מה שיש לקברניטי התרבות להשמיע באוזניו את שירתו של שלמה ארצי ויהודית רביץ מזה, וזוהר ארגוב או אייל גולן מזה? איך ייקלט לו העולה אל התרבות אשר
ברוך השם, לא הכול רע. המוסיקה העברית בת-ימינו עשירה ומגוונת... לשמוע את רזאל והבנאים ואת ברי סחרוף בשירת נשמה יהודית או אתי אנקרי ושולי רנד, זה כבר פיצוי על התעלמות של שנים כה רבות ממוזיקה יהודית, מזרחית, רוסית או אתיופית
בעיניו כה זרה וכה מנוכרת?

וגם אם התאקלמת ונהיית צבר לכל דבר, מי קבע את מוסיקת המיקס שאינה אלא אחידות משמימה של זמרה מכיוון אחד בלבד? במילים אחרות, גם לאחר שכולם יודו שאכן נעשו טעויות בקליטת העולים בשנים הרחוקות ההן, סיבת הסיבות לניכורו של עולה בארץ היא חוסר שיתופו בדבר המוסיקה הערבה לכל אוזן ורק לאוזניו שלו היא זרה. אין כל הסבר הגיוני לכך שהמוסיקה הלועזית המושמעת בארץ מכילה מתחום כה מצומצם של שירים מבריטניה ומארה"ב ובטח לא משירתם העממית, ואינה אוגרת בתוכה משלל שירתה של צרפת, איטליה, יוון, הודו או סין, כמעט חצי עולם. מוסיקה ערבית כמובן, הס מלהזכיר, ועוד ברשתות המתהדרות בפתיחות ושאר הבלים.

ברוך השם, לא הכול רע. המוסיקה העברית בת-ימינו עשירה ומגוונת, נעימה לאוזניהם של חלקים ההולכים ומתרחבים בציבור. לשמוע את רזאל והבנאים ואת ברי סחרוף בשירת נשמה יהודית או אתי אנקרי ושולי רנד, זה כבר פיצוי על התעלמות של שנים כה רבות ממוזיקה יהודית, מזרחית, רוסית או אתיופית. ג'ו עמר נדם אך זימרתו נשארת בליבם של מאות אלפים, היא שסללה את הדרך אל הגיוון העצום. אין צורך שגם מרינה קטושין או נילה מהרט יעברו את מסלול הייסורים של ג'ו עמר. מאות אלפים כמהים למוסיקה מולדתית ברשתות השידור המרכזיות ומן הראוי להעניק להם אותה, בחינם.