החרד"לים באים

ישנם קולות בציונות הדתית הטוענים שהחרד"לים משתלטים. הגיע הזמן שתפסיקו להאשים אחד את השני ותדברו כמו ילדים גדולים.

ידידיה פישמן , ט"ז בתמוז תשס"ט

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

לעיתים קרובות שומעים אנו זעקות שבר מעל בימות התקשורת נוסח: "הדתיים משתלטים לנו על התקשורת", "הימין משתלט על המדינה / הועדה למינוי שופטים / מזנון הכנסת" ועוד כהנה וכהנה כיד הרגש המתפרץ. התגובות הפנים מגזריות לטענות כבדות משקל אלו הם לרוב גיחוך וביטול. לא מפני שהדברים אינם נכונים, אלא דווקא משום שרובם אמת (למעט הגזמות אופייניות). התשובה הפשוטה והברורה כל כך היא שהצבא והמדינה אינם שייכים לאותה אליטה מנותקת ומתוקשרת, חרף רגשות החיבה האובססיביים שהם חשים למרכזי השלטון, כי אם לכלל האזרחים כמקובל בדמוקרטיה.

גם אם זה מפריע לאנשים מסוימים, זכותו של העם לבחור בדרך פוליטית שונה מזו שאוחזים בה עורכי העיתונים הגדולים, וכמו כן מותר לציבור או למגזר לחנך את בניו לתרומה צבאית משמעותית. זו אינה השתלטות כי אין מדובר בגורם חיצוני אלא בחלק מן המכלול הישראלי הפועל בדרכים דמוקרטיות, פלורליסטיות וסובלניות. אבל כל זה פוליטיקה, והדרישה לניקיון כפים ולשון בתחום הזה לפעמים
בעלוני השבת, באתרי האינטרנט ובעיתונים "שלנו" מתפרסמות באופן תוכף והולך כתבות ומאמרים על "ההשתלטות החרד"לית". ההאשמות מופנות בעיקר מאת המגדירים את עצמם כ"דתיים נורמליים" או "נאמני תורה ועבודה"
נשמעת מפתיעה. הבעיה מתחילה כשדפוסי החשיבה האלו זולגים למערכות חברתיות פנימיות יותר.

בעלוני השבת, באתרי האינטרנט ובעיתונים "שלנו" מתפרסמות באופן תוכף והולך כתבות ומאמרים על "ההשתלטות החרד"לית". ההאשמות מופנות בעיקר מאת המגדירים את עצמם כ"דתיים נורמליים" או "נאמני תורה ועבודה", "מודרן אורתודוכס" ועוד. הקונוטציה הכל כך זועקת בין יללות אלו לאלו שהוזכרו לעיל גורם לרבים לעקם את האף. אבל למרות סגנון הביטוי הלא אהוד ייתכן ויש ממש בטענות אלו והחרדה מוצדקת.

לכן, ברוח התקופה, החלטתי ללבוש את משקפי הקאוצ'ר ולתקוף את הבעיה בניסיון למצוא פתרון או לפחות את שורשה. לנפגע ההשתלטות שלנו נקרא ג' ולפסיכולוג פ'.
ג: אי אפשר יותר! החרד"לים האלה משתלטים בכל מקום! בסניפים, בממ"דים בישיבות ובאולפנות. גם במזכירויות של היישובים קולם עולה. נמאס! תעזבו אותנו, תרדו לנו מהצוואר עם הרבנים שלכם. אנחנו לא צריכים את ההקפדה וההחמרה המיותרת שלכם. תנו לחיות בשקט!
פ: ובכן, אני שומע ממך הרבה על ה"הם" ומה שהם עושים. התוכל נא לנסות ולמקד את הבעיה יותר בנקודות בהם היא נוגעת אליך?
ג: בטח! תראה מה הם עשו ל"בני עקיבא" של הבן שלי. יום אחד מחליטים להפריד את הסניף. כמה שצעקתי על אידיאלים של צניעות מעורבת לא עזר. הם עוד טוענים שהרב קוק אסר סניפים מעורבים. תגיד לי זה נורמלי??? השלב הבא זה ציציות בחוץ, פאות וזקן! וזה לא הסוף – את הבית ספר הם החליטו שהופכים ל"תורני". מה זה אומר?  פחות דגש על לימודי החול, יותר שעות של משנה, אמונה והלכה ואפילו את הלימודים הכללים שיש הם עושים רק תורני, ספרות תורנית, מוזיקה תורנית. בטח שאני דתי, אבל לא צריך להגזים. הילדים צריכים להכיר גם את מה שלא בתוך דלת אמותיהם. צריכים להתמודד עם השונה ולפתח גישה נכונה לחיים.
פ: וככה נתתם לזה לקרות? למה לא מנעתם את זה? הרי יש להורים כוח בקבלת החלטות כאלו.
ג: מה לעשות, בכל ההצבעות יש להם רוב. הם עושים שטיפת מוח לכל השאר שזה טוב ונכון ומסכימים אתם. מעצבנים שכאלה.
פ: רגע, רגע. אם יש להם רוב, אז אולי זה באמת מה שהרוב רוצה? אולי באמת הרבה הורים החליטו שזו הדרך בה הם רוצים לחנך את ילדיהם. שהם רוצים את הסניף נפרד? לא יכול להיות?!
ג: אבל זה הסניף שלי!!! הבית ספר שלי!!!

זהו. מכאן מתחילה הבעיה. תחושת הבעלות. ההרגשה שהציבור הדתי לאומי זה בדיוק מה שאני, ואיך האחרים האלו בכלל מעיזים להתערב. מכאן נובעת הזעקה ש"משתלטים לנו". אבל זו טעות. תאמינו או לא, רוב החרד"לים דווקא לא הגיעו מהירח. הם חיים ביחד איתנו, הם דודים שלנו, בנים שלנו, וגיסים. למעשה, יש כאן חוסר יכולת מצד חלק מהציבור לקבל את העובדה שישנם אנשים שבחרו במודע בדרך חיים שונה משלהם. מנסים לתרץ את זה בכל מיני דרכים, כל כך דומות לאלו שבהם משתמש השמאל להסביר את תוצאות הבחירות האחרונות.


כאשר סניף מתחיל "להעלות" את הרמה הרוחנית שבו, זה לא בגלל שהגיע מזוקן אחד ושטף את הרצפה בשיקוי מיוחד. זה בחירה של החניכים והמדריכים
כאשר סניף מתחיל "להעלות" את הרמה הרוחנית שבו, זה לא בגלל שהגיע מזוקן אחד ושטף את הרצפה בשיקוי מיוחד. זה בחירה של החניכים והמדריכים. ואת הבחירה הזו צריכים לכבד, גם אם זה לא מוצא חן. כנ"ל לגבי בית ספר – שמורכב בעיקר מהתלמידים שלו ומנוהל בידי הצוות וההורים. כשם שבית ספר חילוני לא יהפוך בין לילה את עורו לתלמוד תורה חרדי, כך לא יכול ממ"ד להפוך לתורני פתאום. אלו תהליכים שדורשים הסכמה רחבה מלמטה. ותמיד יישארו אלו שלא מרוצים, אך מגוחך שהם טוענים ש"השתלטו להם".

אמנם בשנים האחרונות לא הורגשה עשייה ברמה המפורשת בתחום, אבל עכשיו מוציאה תנועת "נאמני תורה ועבודה" חוברת שתופץ ובה הערכים בהם הם מאמינים. לכאורה מיזם יפה, אבל כשמקשיבים לראיונות עם הכותבים הראשיים ומבינים שהמניע העיקרי הוא הפחד מהחרד"לים, פתאום יש פחות חשק לקרוא. זה נראה יותר כמו איזה חומר מיסיונרי שמנסה רק להצר את האפיקים ולא להיפתח אל האחר.
 
באופן אישי אני משתדל לא להגדיר את עצמי, גם מפני שזה מזיק יותר מתורם וגם כי הקווים מאד מטושטשים בנושא הזה. בכל אופן המריבות בנושא הזה נראות כמו התנהגות של ילדים קטנים. חוסר ההקשבה הבולט של ה"דתיים המתקדמים" והזלזול המופגן והמוחצן שלהם בכל מה שקשור לציבור ה"תורני" מעורר סלידה. גם הצד השני לא נשאר נקי. אמנם מאמרים בעיתונים אין, אך קריאות ה"חפיפניקים" לא נשארות בבטן.   

הגיע הזמן שנתבגר, שנשכיל להבין שאפשר לחלוק על ההשקפה ובכל זאת לחיות בשלום וביחד. לגבי התפקוד במוסדות ציבוריים, אפשר לנהוג בדרכים דמוקרטיות תוך התחשבות במיעוט, ולהפסיק את הדאגה מפני השתלטות ה"אחר" המפחיד. בנושא הזה יכולים אולי המבוגרים ללמוד קצת מהנוער, שהשאלות האלו מעסיקות אותו באופן עמוק והדיונים שנערכים על כך בסניפים, בישיבות וסתם בחבר'ה נעשים באווירה הרבה יותר נינוחה. הסיבה לכך היא כנראה מימד הלחץ שמתווסף להורים כשמדובר בחינוך הילדים, והאינסטינקטים ההוריים לא מאפשרים להתפשר ולקבל דעות שונות (אנשים מוכנים להקריב הרבה בשביל חינוך הילדים). אני מציע לייסד מפגשים בהם ידונו ויקשיבו לזולת סביב הדילמות האלו בניסיון למזער את הווכחנות שמתלווה.

יה"ר מלפני רבש"ע שנדע לצעוד בדרכנו אנו מתוך התחשבות בדרכיהם של השאר והפריה הדדית.