כוחה של סעודת-רֵעים

על האוכל, כִּמאחד בין אנשים ודעות

הסופר הרב יוסף אליהו , כ' בתמוז תשס"ט

חמותו של ר' שלמה-זלמן אוירבך זצ"ל, אשה צדקת היתה, ושרה רוחמקין שמה. לִזכוּת עזרתה הגדולה בגידול צאצאי בִתה, זוקפים את צמיחתו של חתנהּ בתורה, והפיכתו עם השנים לתל-תלפיות עולמי.

והנה נזדמנה שיחה נעימה עם בן-אחותה, מר עזריאל לִבְנַת. מתברר, שללא יועצים ומנחֵי-הורים, יכולים שרה רוחמקין ובעלה ר' לייב ללמד משהו, בְּסוגיה שמתחבטות בה משפחות רבות בַּציבור הדתי והחרדי: כיצד להתייחס לצאצא או לקרוב-משפחה, שאינו מקיים תרי"ג מצוות?

בגיל 86, שב מר לִבְנַת (אביה של חברת-הכנסת לימור מ'הליכוד': "זה היה השם הראשון בארץ, וקראתיה על-שם הר המוריה"...) 80 שנה אחורה, וגולל בלשונו הנִּמלצת והַרגישה מסכת קשרים שהחלה בבית דודתו שרה רוחמקין, ונמשכת עד היום עם צאצאי בִּתהּ, הרבנית אוירבך:

"אִמי, אסתר-רבקה, היתה אחותה של הגב' שרה רוחמקין, חמותו של הרב אוירבך. ולמרות שהיא ואבי קיימו מצוות לפי דרכם-הם – נשמר כל השנים הקשר עם אחותה שרה. כך התגלגל ובא, שכאשר נסע אבי לִשבור-שֶׁבֶר באמריקה בשנת תרפ"ט (1929) – בגין המצב הכלכלי הקשה ששרר אחרי מלחמת-העולם הראשונה – התארחתי עם אִמי אצל הדודה שרה, כמעט בכל שבת. היינו הולכים אליהם ברגל משכונת 'אחוה' לסעודת ליל-שבת, ופעמים רבות חוזרים גם לסעודת שבת בבוקר. קשר קרוב זה נמשך 6 שנים, עד שנת תרצ"ה בה שב אבי סופית ארצה. קודם לכן, בתר"ץ (1930), התחתן ר' שלמה-זלמן עם בתה של דודה שרה, ומשפחתו הצטרפה לַשולחן הנדיב של רוחמקין. הייתי ילד כבן 8, שאביו בחו"ל, והרב הושיב אותי הרבה על ברכיו; הוא אהב אותי מאוד... אחר-כך נולדו ילדיו, ומובן שאני זוכר את ר' שמואל ור' אברהם-דב הקטנים ואת השאר שנולדו עם השנים, כי היינו בקשר תמיד.


פגישה ראשונה עם "הדוד" הדתי:
עזריאל לבנת מציג את בנו נועם לרב אוירבך


בביתנו שררה אווירה לאומית (כרוֹב-רובם של הירושלמים דאז) וכשבגרתי הצטרפתי לאירגון הלח"י. בגיל 21 נפצעתי ונאסרתי, והוגליתי בתש"ד (1944) עם לוחמי מחתרת נוספים לְאריתריאה, ומשם לקֶנְיָה. כניסתנו לִנמל מוֹמְבָּסָה, בירת קניה, עשתה עלי רושם: אוניית-האסירים נכנסה בְּבוקר ערפילי, אט אט, לבין 2 זרועות ארוכות וִירוקות של צִמחיה עבותה, היוצאות מן החוף. בַּמאסר כתבתי שירים , ובהם על כניסה מלכותית זו אל נְמֵלָהּ של עיר "רְחֻצַת שחרית וצוננת", ש"הוד של פִּרְאוּת-קדומים" לה, והיא מעוטרת עצי-דקל "בְּרִכְסֵי הררים
מובן שהרב התעניין בשלומי באותה עת, וסיפרו לי, שהביאו לו את שירִי זה. הוא ישב דרוך לכל אורך קריאת השיר, וכשהגיע ל"שְׁנֵאתִיךְ מִכָּל נוֹף" - חייך חיוך גדול וקרא תוך הנפת יד: "אוֹט אַזוֹי!"; כְּאומר: סיום מצויין!...".
עֲנֵנִים". המיוחד בַּשיר היה, שלאחר התיאור הנפלא של הנמל והעיר, בא בסוף השיר ניגוד גמור לכל האמור:

..."הָרֹדָה בַּיַּמִּים וּבַחוֹף
– שְׂנֵאתִיךְ מִכָּל נוֹף!

מובן שהרב התעניין בשלומי באותה עת, וסיפרו לי, שהביאו לו את שירִי זה. הוא ישב דרוך לכל אורך קריאת השיר, וכשהגיע ל"שְׁנֵאתִיךְ מִכָּל נוֹף" - חייך חיוך גדול וקרא תוך הנפת יד: "אוֹט אַזוֹי!"; כְּאומר: סיום מצויין!...".

לא אשכח, שכאשר שבתי ארצה לאחר 4 שנות גלות וכלא, התאכסנתי בבית-הארחה שבַּכניסה לשכונת בית-וגן. עמדתי בַּמרפסת, ולפתע ראיתי איש נמוך-קומה בלבוש ירושלמי, מטפס במעלה ההר בואכה 'בית וגן', כשפיאותיו מִתבדרות ברוח (לא היתה אז תחבורה מסודרת לשכונה). התבוננתי היטב – והנה זהו ר' לייב רוחמקין שבא לבקרני! אחזה בי התרגשות שקשה לתאר... אמרתי לו: 'מה, באתָ את כל הדרך הזו לכבודי?' - אמר לי: 'אחרי כל מה שעשית ועברתָּ - מה השאלה?!'.

בשנת תש"ט התחתנתי עם שולמית רעייתי ב"בית החַיל" בחיפה, והדודה שרה עליה-השלום, בישלה לבדה, במאמץ עצום, את כל האוכל לחתונה...".


הרב אוירבך ובני משפחתו רוקדים בחתונת
נועם ורבקה לבנת באלון מורה 

יחסי הרב עם משפחת לִבנת קיבלו גוון נוסף, כאשר נועם, בנם של עזריאל ושולמית, החל לחזור בתשובה בִּנעוריו. הוא היה מגיע לבית אחות-סבתו, שרה רוחמקין, וכך התהדקו קשריו עם ר' שלמה-זלמן וכללו אירוח לשבת. לאחר שהתגייס, נפצע קשה מאוד בחוט-השדרה בעת שירותו הצבאי. מצבו הוגדר כ"אנוש", והרופאים צָפו שאם יחיה - רק ראשו 'יפעל'. הרב הגיע לבקרו פעמיים בבית-החולים "תל השומר", והביא אִתו שי סמלִי: עט. בִּתפילה שנועם - שהיה שרוי בחוסר-הכרה עמוק - ישוב לכתוב בעט...

אביו של נועם זוכר עד היום בהתרגשות את שאמר לו הרב באותו ביקור: "אל הנער הזה התפללתי...".

ואכן, תפילתו של צדיק - עשתה: לאחר תהליך שיקום ארוך, ולאחר לימוד בישיבת "אור שמח" בהדרכתו של אחי הרב, ר' אברהם-דב, בנה נועם את ביתו בישוב אלון-מורה. רש"ז שערך את החופה והקידושין לְהוריו, ערך גם את חופתם של נועם ורבקה, ושמח להיווכח ש"תפילתו אל הנער" התקיימה והוא חותם על הכתובָּה בעט... את הכתובָּה הקריא הבן ר' אברהם-דב, אב"ד דטבריה, ומשלחת נכבדה של בני משפחת אוירבך הגיעה לַישוב הצעיר, לשמח את החתן והכלה.

"אִמי נפטרה בשעת-בוקר מוקדמת", מסיים עזריאל לִבנת. "המתנתי עד השעה שבע, ואז צלצלתי אל הרב; הוא היה הראשון שהודעתי לו.
"אִמי נפטרה בשעת-בוקר מוקדמת", מסיים עזריאל לִבנת. "המתנתי עד השעה שבע, ואז צלצלתי אל הרב; הוא היה הראשון שהודעתי לו. השפופרת הורמה, וקודם שהספקתי לומר משהו, הופתעתי כשאמר: "ברוך דיין האמת"
השפופרת הורמה, וקודם שהספקתי לומר משהו, הופתעתי כשאמר: "ברוך דיין האמת"... מובן שהרב בא לִלוויתהּ בת"א, ואחד מבני המשפחה אף כתב עליה הספד מרגש.

כשר' שלמה-זלמן נפטר, הגעתי מת"א לַבית שהיה לי בְּילדותי כ'בית שני'. הזכרונות צפו ועלו... עשרות אנשים חסמו את המדרגות, אך כשאמרתי מי אני - פילסו לי דרך לעלות.

ליד מיטתו, עמדו עשרה נכבדים ואמרו "תהלים". כשהבנים ראו אותי, קירבו אותי אליו. אפשר לומר, שהיתה לו אלי קִרבה אבהית... לכן היו אותם רגעים עבורי, זכות גדולה עד מאוד...".

*

לא-מכבר, התחתנה אודיה מאלון מורה - נכדתו של מר לִבנת - עם יהודה, בן למשפחת גורדון המיוחדת מבית אל. אל השולחן הֵסבו מצד אחד בניו של ר' שלמה-זלמן, ומצד שני עזריאל ואחיו אֵהוד. שני בניה של אסתר-רבקה - שכפי שסוּפר לי - היתה מסרבת במפגיע לברך על הכיבוד שהוגש לה בבואה לבקר את אחותה שרה, ובכך גרמה לר' שלמה-זלמן התלבטות קשה ביותר...

באמצע, משני צדי המבוגרים, ישב דור הנכדים:

נכדיו של עזריאל - עם כיפות סרוגות, ונכדיו של אחיו אֵהוד - עם כיפות שחורות, מבִּתו שנעשתה חרדית...

המאכלים שעל השולחן, הזכירו שולחן אחר: את שולחנו הנדיב של ר' לייב רוחמקין. שני שולחנות של אחווה – המחברים דורות ואנשים... תחושת הרעב, ניצבה לעינַי באותו רגע בגדלותה: בכל מספר שעות, מגיעים כל בני האדם אל עמק השווה... נשלחת תזכורת, שאחרי כל ההבדלים - כולנו בריותיו של הבורא.

מה עמקו דברי חז"ל באומרם:

"גדולה לגימה [אכילה שמאכילין אורחים - רש"י] שמקרבת" (סנה' קג:).