כיבוד-הורים בחופש הגדול

הסופר הרב יוסף אליהו , כ"ח בתמוז תשס"ט

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

ימי החופש הגדול, 'יפים' הם לעסוק בעניין מצוות כיבוד אב ואם. לא רק הרווקים מצויים יותר עם הוריהם, אלא גם הנשואים "באים לאמא", מְלוּוים ביורשי-עצר קטנים, מקסימים עד משועממים. לא-אחת, די "צפוף" בַּקן החם של ההורים. לא רק בַּמובן הפיזי, אלא גם במובן הרוחני: בני דעות שונות ואופי שונה שהולך ומתבסס עם השנים – מוצאים פתאום את עצמם תחת קורת-גג אחת. והשאלה הגדולה היא: איך מקיימים כיבוד אב ואם במציאות בה נוכחותם של הצאצאים הולכת ומתעצמת, ושל ההורים - הולכת ו...
כיום די ברור: העצמאות האישית של הבנים והבנות המטופחת בציבור הדתי-לאומי – והכוונה לזו הכרוכה בנֶתק מן ההורים – הנָּה גורם חשוב בבעיית הרווקוּת הבוגרת. מי שניתק עצמו מן הקרקע עליה הוא עומד, מתקשה לבנות 'קומה שניה'.

*

נפתח בחוב ישן: לפני 4 חודשים, פורסם כאן על אודות הד"ר אלחנן ליבוביץ ז"ל, בנו של פרופ' ישעיהו ז"ל, שלמד שנה אחת בישיבת "קול תורה". ובכן: לאור עובדות חדשות שנחשפו בזמן שחלף, ולאחר תחקיר רב, מוגש כאן 'הסיפור המלא' בגירסתו האמיתית יותר (עד כמה שניתן לומר זאת על סיפור, שארבעת המרכזיים בו כבר הלכו לעולמם):

***

וכך מספר הרב דוד פוקס, ר"מ לשעבר בישיבת "נתיב מאיר":

"
מִדי פעם, היה סבא מְבַכֶּה את ההפסד הגדול של עולם התורה, ומזכיר את הבחור בגעגועים: 'איפה הוא? איפה הנשמה הקדושה הזו?...
שנה אחת, היה לנו תלמיד מיוחד ומוכשר ביותר, איש אמת, בנו של אדם מפורסם במדינה, שרצה ללכת בעקבות הוריו וללמוד באקדמיה. בַּשנים שלמד אצלנו, לקחתי אותו לשאול ולהתייעץ עם ר' שלמה-זלמן; וכיוון שהיה צעיר בשנה מבני כיתתו, החליט בסוף כיתה י"ב ללמוד שנה ב"קול תורה" השוכנת בהמשך הרחוב. הוריו הִתנו, שיהא זה לשנה אחת בלבד. יום אחד לקראת סוף השנה, בא וגילה לי שנפשו חשקה בתורה: "אני רוצה להמשיך ללמוד בישיבה... מה לעשות?". אמרתי לו: "לֵך וּשאל את ראש-הישיבה שלך, ר' שלמה-זלמן".

להפתעתי הרבה, הבחור חזר אלי ואמר שהרב אמר לו שעליו ללכת לאוניברסיטה כי כך רוצים הוריו (!). הייתי בטוח שנפלה אי-הבנה... הלכתי מיד לרב ושאלתי: "ילמדנו רבנו, מה ביאור ההדרכה שנתן לַבחור!?".

אמר לי הרב: "הבחור הזה הוא כישרון שכמותו לא פגשתי! הוא הטוב ביותר בשיעור א', למרות שבא מישיבה-תיכונית ולא מ'ישיבה קטנה'. יכול אף להיות, שהוא הטוב ביותר בין כל תלמידי "קול תורה", ואם ימשיך ללמוד – יהיה מגדולי-הדור. אלא שהספקתי להכיר אותו ואת הוריו, והוריו רוצים שילך לאוניברסיטה. גם אם ימשיך בישיבה בניגוד לדעת הוריו, הוא לא יצליח בכך יותר מאשר שנה, שנה וחצי; כי כשיבוא הביתה ויִראה את אִמו מאוכזבת ועצובה, הוא עלול "להישבר" לחלוטין... עדיף אולי שיהיה פרופסור שומר מצוות, ואם ירצה, ידריך את בניו כרצונו. זה מסלול בטוח יותר".

על דברים אלה, מוסיף נאמן-ביתו של רש"ז הנכד ר' אהרן גולדברג, פרטים השופכים-אור על אשר התרחש מאחורי הקלעים:
"אמנם כשהסיפור אירע עדיין לא נולדתי, אך שמעתי אותו מסבי יותר מחמש פעמים: סבא אהב את הבחור הזה אהבת-נפש, והבנתי שהוא היה מוכשר בצורה בלתי רגילה. אמנם כיוון שאביו היה הפרופ' ישעיהו ליבוביץ, וסבא הכיר את אופי הבחור עוד מהתקופה שלמד ב'נתיב מאיר', לכן סבא זימן אותו אליו מראש כשהגיע ל'קול תורה', והדריך אותו לגלות אורך-רוח כלפי הוריו, ולא ליישם בַּבית כל מה שהוא לומד בישיבה.

אך הדבר לא הועיל: הבחור היה רציני מאוד, ירא-שמים "ללא חכמות", ונפשו הִתקשתה לעשות את החילוק בין מה שנתגלה לו כאמת, לבין האיפוק שהוא מחוייב בו כלפי הוריו. עד שיום אחד הגיעו הפרופסור ואשתו – שגרו ברחוב אוסישקין לא הרחק מסבא – וקָבלו על שהישיבה הפכה את בנם ל"קיצוני", וכעת הוא דורש מהם להחמיר יותר בבית בענייני הלכה. אִמו טענה, שהבן מבקש שתלך בכיסוי-ראש...


ברור שסבא לא רצה שבחור כזה שנועד לגדולות יעזוב את הישיבה, אלא שהוריו באו והבהירו חד-משמעית שזהו רצונם, והבן נאלץ לבסוף לעשות כְּדבריהם
ברור שסבא לא רצה שבחור כזה שנועד לגדולות יעזוב את הישיבה, אלא שהוריו באו והבהירו חד-משמעית שזהו רצונם, והבן נאלץ לבסוף לעשות כְּדבריהם. מִדי פעם, היה סבא מְבַכֶּה את ההפסד הגדול של עולם התורה, ומזכיר את הבחור בגעגועים: 'איפה הוא? איפה הנשמה הקדושה הזו?... אה! איך הוא נעלם פתאום'. המקרה הזה היה מעין דוגמה, שבה סבא הוכיח מהו הנזק של עימות עם ההורים".

*

את הפסיפס על הד"ר אלחנן ליבוביץ – מרצה באוניברסיטת הנגב שבלט בין חברי הסֶּגל בַּכיפה השחורה הגדולה שלראשו – הִשלימה רעייתו, שירה:

"אלחנן ז"ל, העריך מאוד עמקות ומצויינות. זו הסיבה שהוא נמשך לגדול-תורה כמו ר' שלמה-זלמן זצ"ל. אציין שבגלל המחלה שעִמה נולד (ובְעטיה נפטר בתש"ן, בגיל 47) הוא היה פטור מגיוס, ורשאי ללמוד באוניברסיטה מיד בסוף כיתה י"ב; אלא שהוא באמת רצה לעסוק ולִגדול בתורה.

להבדיל, כך היה גם באקדמיה: כששמע שבַּטכניון מלמד פרופ' נתן רוזן שהיה תלמיד-שותף של פרופ' אלברט איינשטיין, הוא הלך ללמוד מפיו. וכמו שהרב אוירבך אמר, אלחנן היה באמת כישרון מיוחד במינו... אפשר לומר בקצרה על המחקר שלו, שהוא הרחיב את "תורת הַיחסות" של איינשטיין, מחמישה מימדים, ל-N מימדים.

אלחנן בחר בכוונה במקצוע המתמטיקה-פיזיקה, כי דבר זה אִפשר לו ללמד מעט מתמטיקה לפרנסתו, ולהמשיך בַּבית את המחקר בַּפיזיקה התיאורטית שבו עסק. כך נותר לו זמן להמשיך ללמוד תורה בעצמו, וכן ללמוד בכל יום עם כל אחד מִילדינו, שלמדו בבגרותם בישיבות-'הסדר'.

כל השנים הוא חש הכרת-טובה מיוחדת לישיבת "קול תורה" ולרב, והיה מזרז אותי לשלוח תרומה לישיבה, מספר פעמים בשנה".