איך לצאת מאבל על מות ילדה

איך משפחה יכולה לצאת ממעגל האבל שהיא שרויה בה לאחר מות ילדת המשפחה?

הרב אליקים לבנון , ה' באב תשס"ט

הרב לבנון
הרב לבנון
הרב לבנון

שאלה:
לפני למעלה משנתיים נפטרה בתנו בת ה-11 לאחר מחלה. מאז מצב הרוח בבית מאוד ירוד, רוח נכאים. קשה לשמוח, כל הזמן נזכרים בחיסרון, במיוחד בליל שבת בשעת הדלקת נרות שאז אני תמיד בוכה. גם אצל בעלי לא שונה המצב. אנשים טובים אומרים לי שזה לא נכון אבל אנחנו לא מוצאים את הדרך לצאת מזה.

תשובה:

כולנו מאמינים שהקב"ה מנהיג את העולם, והוא מכוון את דרכינו. לפעמים בדרך טובה ומפנקת ולפעמים ע"י מכות שהוא נותן לנו. הצער הזה צריך להשפיע על חיינו דוקא בכיוון של התפתחות
אבילות וצער הם הרגשות בריאות ונכונות, גם בתורה אנו קוראים על בכי כתוצאה מהסתלקותם של גדולים. חכמים קבעו גדרים מסודרים, ובעיקר הם קבעו מתי להתאבל ומתי להפסיק להתאבל. הגמרא (מועד קטן כ"ז) דורשת את הפסוק: "אל תבכו למת", ומסבירה שהכוונה היא לא לבכות יותר מידי: "הא כיצד? שלשה ימים לבכי, שבעה להספד ושלושים לגיהוץ ותספורת. מכאן ואילך אמר הקב"ה, אי אתם רחמנים בו יותר ממני". בכך למעשה מורים לנו חכמים דרך כיצד להתיחס ולנהוג באבילות. נטיה חריפה יש בבני משפחה, לחשוב שאם הם שמחים הם מזלזלים ופוגעים בזכרו של הנפטר, וכאילו שוכחים אותו. לכן בתת ההכרה, עולות שוב ושוב מחשבות, כיצד לדאוג שהמת לא ישתכח מן הלב.

אולם, הנה לפנינו ההדרכה השלמה, שיש בה הדרגה. החל בשלשת הימים הראשונים, אח"כ שבעה ושלושים, ועד שנה. מפני שלאחר שנה, "גזירה נגזרה על המת שישתכח מן הלב". ולא מתוך זלזול חלילה, אלא מתוך הבנה שאסור לנו לצמצם את כוחותינו ולהגבילם מתוך זכרון הנפטר. לדוגמא, במשפחתכם, זכרון בתכם שבודאי היתה אהובה ויקרה הוא חשוב מאוד, אבל הקב"ה לא שלח אותנו לעולם כדי שנסגור עצמנו במסגר הצער והיגון. יש לכל משפחה שליחות גדולה של בניה ויצירה, שהיא לעין ערוך חשובה גם לעילוי נשמתה של בתכם, הרבה יותר מהמשך האבילות עליה.

כולנו מאמינים שהקב"ה מנהיג את העולם, והוא מכוון את דרכינו. לפעמים בדרך טובה ומפנקת ולפעמים ע"י מכות שהוא נותן לנו. הצער הזה צריך להשפיע על חיינו דוקא בכיוון של התפתחות. זה ההבדל בלשון העברית בין צער לבין עצב, שתי מילים דומות, אך שונות לחלוטין. עצבות גורמת ליאוש ולדיכוי הכוחות. צער, לעומת זאת, גורם להתעוררות לכיוונים חדשים. גם הצער הכללי והאבלות על חורבן בית המקדש, שקבעו חכמים את הימים האלה, ימי בין המצרים בכלל ותשעת הימים בפרט כימים של זכרון האובדן הגדול
בזמנים ידועים במהלך השנה, כמו יום השנה או יום ההולדת של הבת, חוזר קו הזיכרון ופוגש את קו החיים הזורמים, אז אנו מעלים זכרונות, בוכים וצוחקים, ואח"כ שוב מתרחקים הקוים זה מזה
והחיסרון שיש לנו כיום, אינם באים לדכא את הרוח, אלא לדרבן אותנו לעשות מעשים גדולים, להחזרת האמון והיחס הטוב בין הפלגים השונים בעם, כדי להכשיר את הדרך לבנין המחודש במהרה.

אבלות דומה לשני קווים מקבילים, הנמשכים זה בצד זה. הקו האחד הוא קו החיים, הצומחים ופורחים, בשמחה ובתנופה גדולה. הקו השני הוא קו הזיכרון, אם זיכרון על בת שאבדה למשפחה, ואם זיכרון על בית המקדש שחרב. בימי האבל הראשונים, עד תום שנה לאבל, שני הקווים הללו זורמים צמודים זה לזה. לכן אנו נוהגים מנהגי אבלות, על חלק מקרובינו, עד תום השנה. לאחר מכן, מתחילים הקווים הללו להתרחק איש מרעהו. קו החיים הזורמים ממשיך ביתר שאת, מתוך אמונה שזהו רצונו של מקום, וקו הזיכרון זורם במרחק ממנו, ובפועל אינו נוגע בו, כלומר, אינו נכנס לחיינו. בזמנים ידועים במהלך השנה, כמו יום השנה או יום ההולדת של הבת, חוזר קו הזיכרון ופוגש את קו החיים הזורמים, אז אנו מעלים זכרונות, בוכים וצוחקים, ואח"כ שוב מתרחקים הקוים זה מזה.

מחשבה כזאת, הן ביחס למשפחתכם הפרטית והן ביחס לאבלות הלאומית בימי בין המצרים, נותנת לנו הרגשה וידיעה, שאנו צועדים לקראת בניה מחודשת, בפרט ובכלל. הזיכרון והצער דוחפים אותנו קדימה לחיים של יצירה ועשייה, שהם מנחמים אותנו.