אתמול חרגתי ממנהגי וצפיתי בשידורי ערוץ 10 באינטרנט. המטרה היתה צפייה בסרטה המרגש של מנורה חזני "התנערי". הקדמתי וראיתי גם את הרבע האחרון של מהדורת החדשות הרגילה והרדודה של 8 בערב. כן, ערב תשעה באב ה'תשס"ט. בין כתבות על מיטות שיזוף מסרטנות והקלטות מפלילות של האחים אברג'ל יכולנו לצפות בנגיעה קטנה במה שאירע לפני ארבע שנים משני עברי המתרס: הערבים המסכנים בעזה והמפונים חסרי

הבית כיום.

אין לי מושג מה התרחש בערוצים המתחרים בשעות אלו, כי לא נמצא בביתי מקלט שבו אוכל לזפזפ עם השלט (וטוב שכך, ב"ה). אבל איך אומר, הפתיעה אותי העובדה שיחד עם הסרט, הגירוש תפס כמעט 60 דקות מסך בתוך סך דקות של שעה וחצי בערוץ מסחרי שכזה.



ארבע שנים לגירוש והפצע פתוח, מדמם, שותת דם... איש מהנוכחים שם אז לא יוכל לומר שמחזות האימה כבר עזבו אותו לנפשו ואיש מהמגורשים לא יוכל לומר שהוא יושב בנחת תחת גפנו ותאנתו

ואצלנו בבית. אחרי הקינות בבית הכנסת על חורבן ירושלים הדלקתי נר נשמה בבית לזכרון החורבן האחרון, ל"גירוש".

ארבע שנים לגירוש והפצע פתוח, מדמם, שותת דם... איש מהנוכחים שם אז לא יוכל לומר שמחזות האימה כבר עזבו אותו לנפשו ואיש מהמגורשים לא יוכל לומר שהוא יושב בנחת תחת גפנו ותאנתו בבית חדש. שהוא שוקם בצורה מלאה והגירוש כבר מאחוריו.

אבל לאזרח הישראלי הממוצע [נשתמש בשם "דני" לצורך העניין] זה המתגורר בין גדרה לחדרה בטוח יהיה קל לומר שהוא התאושש והשתקם ואף הפנים את הפרק הסוער הזה בחייה של המדינה. רגע! אולי אפילו לא היה לו צורך בכך, להשתקם ממה? מעולם רוחו לא נפלה וביתו לא נחרב. במקרה הטוב הוא צפה בכך דרך המסך ובמקרה הרע זה עבר לו ליד האוזן ואולי גם בצדדית העין. מה שבטוח זה עבר לו ליד הלב.

אני כבר מדמיינת בעיני רוחי את נכדו של "דני" ישב בהתרגשות על הכסא בחידון לכבוד מאה שנה למדינת ישראל והוא מגמגם כשנשאל על אירוע היסטורי בשם: ההתנתקות מרצועת עזה וצפון השומרון (כלשון ספרי ההיסטוריה). אני תוהה ביני לבין עצמי כמה עמודים או שמא כמה מילים יתפוס העניין את הספרים, כמו אלו שראינו בחגיגות ה-50 המסקרים את תולדות במדינה בכל עשור. הרי העשור שלנו עמוס לעייפה בהתרחשויות רבות ומכוננות (מלחמת לבנון השנייה, עופרת יצוקה, ראש ממשלה שנופל לתרדמת וכמה סיפורים עסיסיים על שחיתות וכלא בצמרת השלטון).

היכן יוותר המקום לזכור ולהזכיר את שנעשה? את מי זה בכלל מעניין? או במילים אחרות-מי סופר את זה בכלל? בעיניי האזרח הישראלי ההתנתקות אירעה מחוץ לגבולות המדינה הרבה מעבר להרי השפיות... הרי לשם כך ניתן לה שם כזה.

היום כשהממשלה מחרחרת ריב ומדון סביב כל גבעה מיושבת והאמריקאים משחקים לישראל על המצפון על עשרות בודדות של בתים שנבנים בירושלים והשעון שמתקתק – אין זמן ופנאי חייבים לשמור על כל גרגר ולהתעורר מהתרדמת ששיתקה אותנו! אבל שוב ושוב הוא בא וקורא בי הקול הזה ששואל ומה יהיה עכשיו?

האם מה שיישאר מגירוש נוסף הוא רק מוזיאון אחד לרפואה? שגם הוא לא ממומן

מכספי המדינה? (ולא תראו שם לצערי מבקרים נטולי כיפות המנותקים כל כך).

ככה זה. רק אנחנו נותרנו עם השבר והספקנו אפילו לייצר עוד סדקים בתוך הבית. חייבים לצרוב את הגירוש בתודעה הישראלית. לצרוב. לחרות. להטביע חותם. לזכור ולהזכיר לכולם. להזכיר את התוצאות המזעזעות את אמות הסיפים כש21% עדיין מובטלים, מעטים הקימו את מקור פרנסתם מחדש והרוב הגדול עוד לא בנה בית קבע.

איך מעוררים מתרדמת האדישות את כל "עמך ישראל" בבחינת למען יראו וייראו מפני הבאות. למה רק שלום עכשיו ומרצ מצליחים לפמפם בתקשורת ולגעת בלב הישראלי בכל הנוגע לסבלות הערבים בעזה?

זוכרים את היעד של מועצת יש"ע בזמנו? להתנחל בלבבות? לא הצלחנו. אולי לא ניסינו מספיק, אולי לא שיתפנו פעולה. ואודה באמת,

זוכרים את היעד של מועצת יש"ע בזמנו? להתנחל בלבבות? לא הצלחנו. אולי לא ניסינו מספיק, אולי לא שיתפנו פעולה

אז חשבתי שזה אולי מיותר וחייבים להשקיע את מירב האנרגיה שלנו במאבק על האדמה. אבוש כשאומר שקיבלתי באדישות כל ניסיון של מה בכך לשפר את ההסברה והתדמית שלנו בעיני אחינו במרכז.

והיום אני שואלת את עצמי האם זה נכון?

קשה לתת תשובות חותכות. בטוח שלא כאן ועכשיו. אבל בערב הזה שבו חרב עלינו מקדשנו בגלל שנאת חינם. חשוב שנרבה באהבת חינם. וזה לא חייב לבוא אחד על חשבון השני. מותר וצריך להרים שני דגלים גם יחד: אחד של ארץ ישראל גאה וזקוף ואחד של עם ישראל אוהב ומחבק ומוטב כי לא נשכח חלילה גם את הדגל השלישי של תורת ישראל.

ומי שמכיר אותי יודע שלקרוא לי "ממלכתית" זה בגדר העלבה ושאלחם בחירוף נפש על כל שעל וצעד באדמת קודשנו אבל הפעם אני יודעת שיש עוד מערכה ואם תצליח אשמח לראות לצידי במאבק גם את דני ושאר האחים שלי שיתנו כתף אחרי שאני הושטתי להם את הלב.