עִם רעייתנו - ועִם ארצנו

סיפור של יהודי מאמריקה שהתאהב בארץ ישראל והדרך בה שכנע את אשתו לעלות ארצה.

הסופר הרב יוסף אליהו , י' באב תשס"ט

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
ימי בין-המצרים, שהם התזכורת השנתית לַפירוד שבין ה' ורעייתו, מזכירים מאוד את התנהלותו של זוג העומד להיפרד: המצב נעשה קשה מיום ליום. האקלים נעשה יותר ויותר "חם". מה שהיה "חלק" אתמול - מעלה היום זיפים קוצניים, ו"הכביסה המלוכלכת" הולכת ונערמת... לקראת הסוף נפגע גם האוכל המבושל שהיווה תמיד גורם מאחד - עד לתשעה באב, היום בו ניתן הגט.

אך המיוחד ביהדות הוא, שניתן לעשות גם את המסלול ההפוך: שיפור יחסי איש ואשתו, מביאים שיפור מקביל בשטח שבין אדם למקום; בין אומה לאלקיה. הסיפור הבא, הוא דוגמה מצויינת לקשר זה:


הרצון לעלות ארצה הלך והתחזק, אך אשתי טענה שהיא מוכנה לבקר בארץ, ואפילו לעִתים תכופות, אבל לא לעלות; וזאת, בשל חוסר הידיעה ממה נתפרנס כאן
ר' אבי וציפורה דביולר, תושבי מטה בנימין, הם עולים-ישנים מארה"ב. סיפורו של ר' אבי, שב ומעלה את המשקל המכריע שיִּחס הרב שלמה זלמן אוירבך לטיב הקשר שבין איש לאשתו. הפעם היחידה בה פגש ברב, הותירה בו רושם בל ימָּחה:

"באתי להתנדב בארץ במלחמת "ששת הימים", ובאותה תקופה 'גיליתי' את הארץ וזכיתי לחוש אהבה כלפיה. נאלצתי לחזור לאמריקה, אך נשאר בי חלום לעלות ארצה. הִתחתנתי, ולאחר מספר שנים אשתי ואני חזרנו בתשובה. הרצון לעלות ארצה הלך והתחזק, אך אשתי טענה שהיא מוכנה לבקר בארץ, ואפילו לעִתים תכופות, אבל לא לעלות; וזאת, בשל חוסר הידיעה ממה נתפרנס כאן. למדתי כלכלה, ועבדתי בכוונה דווקא עם בנקים ישראלים בארה"ב, בתקווה שהדבר ישמש לי קרש-קפיצה לעבודה בארץ - אך לא היו לכך תוצאות. לבסוף ראתה אשתי שהרעיון אינו מרפה ממני, והציעה לי בשנת תשמ"ז להשתתף בסיור בארץ של "תהילה"; ארגון מִטעם "המזרחי", שעוזר לעולים למצוא מגורים ופרנסה, תוך הפגשתם עם עולים שכבר הִתבססו בארץ. טיול כזה עם אנשים שיש להם רעיון דומה לשלך, וּמִפגש עם אנשים שעברו בעצמם את התהליך - מפחית מאוד את החשש הטבעי מפני הבלתי ידוע. אשתי אמרה, שאם אמצא את כל מה שהיא ביקשה - תלך אחרי לארץ.

כל משך הסיור חשבתי: איך מה שאני רואה ושומע בַּסיור הקצר, החישובים והסטטיסטיקות, ישכנעו את אשתי? אחרי הכל, הבנתי את תחושתה: לפני 11 שנה, כשהיינו בערך בני 40, עשינו מהפך וחזרנו בתשובה. וכעת, אני רוצה לעזוב את המשפחה בארה"ב ולעבור לְמקום שהפרנסה בו אינה בטוחה; כלומר, בעלה הולך ונעשה 'קיצוני', ומי יודע לאן הדברים יגיעו... איך אני מרגיע אותה רגשית שהכל יהיה בסדר...? הייתי אובד-עצות.

ואז נזכרתי, ששמעתי בארה"ב על ר' שלמה-זלמן זצ"ל. החלטתי להתייעץ אִתו. הגעתי לשטיבלאך של 'שערי חסד', התפללתי 'מנחה', וכששאלתי עליו, אמרו לי שהאיש שהתפלל מימיני ויצא זה-עתה היה ר' שלמה-זלמן... מיהרתי אחריו, ותוך כדי עמידה בַּמסדרון של בית-כנסת הגר"א, סיפרתי לו ב'עברית קלה' שלי על הבעיה שמטרידה אותי מאוד: מה לעשות שאשתי לא מסכימה לעלות? היא אשה פְּרַקְטִית (מעשית) מאוד, וכל הזמן יש לה ספקות וחששות?

הרב חייך אלי, ואני זוכר שהיה ביננו גם איזה מגע חם: הוא תפס בידִי, או שם ידו על כתפִי - ולאחר ששמע ממני שיש סיכוי סביר שאמצא כאן עבודה, אמר: 'תשמע, הרצון שלך לעלות לארץ, הוא דבר טוב מאוד. זה מה שיהודי צריך לעשות. השאלה היא רק: איך עושים זאת? ובכן:
א. לפני שבני ישראל נכנסו לארץ, כתוב בתורה שהרגו את "מלך חשבון" (דבר' ב, כד). כלומר, כדי לעלות ארצה צריך "להרוג" את כל ה"חשבונות"... כי אם עושים רק חשבון הגיוני וקר, תמיד יהיה חשש לעלות לארץ.

ב. החששות של אשתך, מעידים שיש לה איזה חוסר ביטחון, אי-יציבות. זה עניין שקשור אליך... כשבעל אוהב את אשתו – היא מרגישה יציבות! אם אתה רוצה באמת לעלות לארץ, אשתך צריכה להרגיש שאתה אוהב אותה ורוצה בטובתה. זְכור: אם אתה רוצה
חזרתי לאמריקה, ומאז שידרתי בבית את תשוקתי לעלות ארצה, בדרך של רגש וכיסופים: כשמישהו היה בא מהארץ - הייתי מביט בו בעיניים מעריצות: "אתה מישראל?..."; כשהיינו אוכלים קוגל ירושלמי - הייתי אומר בקול רווּי געגוע: "אה, קוגל של ירושלים עיר הקודש!
שדבריך יתקבלו, אז לא בלחץ ומתוך ויכוחים - אלא רק מתוך רגש, מתוך חיבה ואהבה".

בו-במקום קיבלתי את דבריו. הרגשתי, שלמרות המהירות בה נעשה ה"איבחון", הוא 'נגע' בַּנקודה: עם חישובים הגיוניים, באמת לא הצלחתי עד היום לשכנע את אשתי. דבריו נתנו תקווה גדולה שהנה נמצאה דרך להתקדם הלאה! גם העובדה שתוך דקות נפגשתי עם אחד מגדולי הגדולים, וקיבלתי עצה כה פשוטה ומעשית - הֵפיחה בי רוח והשראה חדשה.

חזרתי לאמריקה, ומאז שידרתי בבית את תשוקתי לעלות ארצה, בדרך של רגש וכיסופים: כשמישהו היה בא מהארץ - הייתי מביט בו בעיניים מעריצות: "אתה מישראל?..."; כשהיינו אוכלים קוגל ירושלמי - הייתי אומר בקול רווּי געגוע: "אה, קוגל של ירושלים עיר הקודש!". בברכת המזון, הייתי אומר "על ארץ חמדה טובה ורחבה" - ובאמת כמעט בוכה, ובִשלושת הרגלים הייתי קורא בקול: "עכשיו היינו צריכים להיות שם!", ומצביע לכיוון הארץ.

אשתי ידעה היטב שאלֶּה אינן 'הצגות', אלא מה שבאמת היה בתוך לבי.

וכמו שאמרו: דברים שיוצאים מן הלב, משפיעים.

יום אחד בשנת תש"ן, ציפורה היקרה שלי לא יכלה להמשיך לראות אותי סובל: 'אתה מכיר את הסיפור, על רבי עקיבא שראה טיפות שעשו חור בסלע? אז זה מה שעשית לי בלב, לאט לאט...'

– כך זכינו לעלות לארץ ישראל".

ההשגחה, הובילה את ר' אבי לעסוק בישראל בהדרכת טיולים. עבודה, המאפשרת לו להעביר את אהבתו הגדולה לְקשת רחבה של אנשים: תיירים ואזרחים, חרדים, אנשי-צבא, וגם מתבוללים. הוא מוביל אותם לִמקומות מרגשים מִבחינה יהודית, וכשקורה ולא מחו דמעה בַסיור – הוא רואה בכך כישלון אישי: "טיול מוצלח הוא כשכל משתתף, באשר הוא - אומר לי שהטיול שינה בו משהו: קירב אותו לבורא עולם, לבית-כנסת, לארץ ישראל. שהארץ הקדושה הזאת עשתה אותו אדם טוב יותר".

ולא רחוק הוא לומר, שר' אבי ממשיך בעצם ומיישם בעבודתו, אותה עצה שקיבל ב'שערי חסד': "אם אתה רוצה שדבריך יתקבלו, אז לא בלחץ ומתוך ויכוחים - אלא רק מתוך רגש, מתוך חיבה ואהבה".