לכו התחתנו זה עם זו...

בציבור הדתי הלאומי יש בעיה של הכרויות. יתכן שהבנות צריכות לתפוס יוזמה.

מרים בר , ט"ז באב תשס"ט

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

מעניין שבחברה שחיה יחסית בצורה מעורבת נותרים עוד הרבה רווקים ורווקות בוגרים. וזה לא שהם מאושרים מזה.

הם הולכים יחד לגן, לבתי הספר עם הגדר המפרידה. לסניף, להדרכה, לפעילויות, למנגלים. אחר כך נפגשים כבוגרי הסניף, אחר כך נפגשים בהפגנות, בפסטיבלים. החברה הדתית לאומית אינה שמה מחיצה עבה בין בנים לבנות.

מה שאומר שדי מכירים בנים ובנות. אז למה לא מתחברים? גם בעבודה, גם בפעילות לאחר סניפים. מדריכים לשעבר, חניכות, רכזים, פעילים. יש קשרים. אפשר להפוך אותם לקשרי משפחה.

עברו על המכרים ובידקו: אולי שם נמצא הזיווג?

למה לחפש רחוק? מה יש שם שאין פה?

מניחים שהיוזמה צריכה להגיע מהבחורים. אבל יתכן שבחורה צריכה לפעמים לבחור וליזום. אין בזה בושה. אין לזה מניעה. בהיסטוריה היהודית נשים שקטות ויושבות בית ואוהל, יצאו מאוהליהן ועשו מעשה כשהגיעו מים עד נפש.


התרגלנו לעולם בו בחורים יוזמים ופונים. אבל כנאה שהבחורים במגזר זה לא תמיד יודעים איך לפנות, איך לגשת לנושא. החינוך בישיבה לא כולל חינוך לשידוכים, להיכרויות
מאוד יתכן שאם יש בעיות עיכוב זה בגלל חוסר יוזמה והבנה של הבחורים.

התרגלנו לעולם בו בחורים יוזמים ופונים. אבל כנאה שהבחורים במגזר זה לא תמיד יודעים איך לפנות, איך לגשת לנושא. החינוך בישיבה לא כולל חינוך לשידוכים, להיכרויות. זה אמור לנחות מהשמים. זה הרי נכתב שם...

והבנות האסרטיביות, המדהימות, טובות הלב והנפלאות, מלאות רעיונות וכשרונות, מחכות בסבלנות. או שלא כל כך. מדובר במעין משחק ניחושים: מעוניין או לא מעוניין? מעוניינת או לא? בדרך כלל יודעים על חיפוש בצד השני אך לא מעזים לפנות, להציע.

אז עיזבו את החששות ואת הדעות הקדומות. בחרו לכן בן זוג, בחרו לכם בת זוג, ושילחו שליחים.

תנסו.

הזמן קצר והמשפחה מחכה.

תנו עיניכם במשפחה...