המים כמחיר אשליית השלום

כשאנו מתבוננים בגינות היבשות, בכנרת ובים מלח הגוועים, נזכור את ביילין, פונדק, פרס ורבין, שהתחילו ואת חיים יבין, אריה גולן וחבריהם בתקשורת שגיבו ואת אהוד ברק , נתניהו, ושרון שהמשיכו.

מיכאל פואה , כ"ה באב תשס"ט

מיכאל פואה
מיכאל פואה
עצמי
בימים אלו נקראים תושבי מדינת ישראל לחסוך כל טיפה. הפעם יש גם תג מחיר ומשפחות רבות עלולות לשלם מאות ואף אלפי שקלים בחודש עבור חשבון המים. בעיקרון אני בהחלט בעד שימוש מושכל וחסכוני במים, וכבר שנים שלדעתי לא נעשו צעדים הכרחיים בתחום זה. אולם למשבר הנוכחי, ולמחירו היקר יש סיבות שאינם תלויות רק בגורמי שמיים או בזבוז המים של אזרחי מדינת ישראל. אווירת ההפקרות שליוותה את אשליית השלום החל בהסכמי אוסלו, והמשכם בהסכם עם ירדן עלו למדינת ישראל עד עתה לפחות במחיר של מיליארד קוב מים. כדי להבין את משמעות הדבר נציין כי ההפרש בין המפלס העליון של הכנרת לבין המפלס התחתון הוא כ -1.3 מיליארד קוב מים.


אווירת ההפקרות שליוותה את אשליית השלום החל בהסכמי אוסלו, והמשכם בהסכם עם ירדן עלו למדינת ישראל עד עתה לפחות במחיר של מיליארד קוב מים
חשבון זה לא כולל את כל אותם נזקים, שנגרמו ונגרמים בכל רגע נתון למערכת המים בישראל על ידי השפכים שמוזרמים מהרש"פ ופוגעים במי התהום, ומשאיבת היתר בשטחי הרש"פ. מיליארד הקוב אותו אני מציין כולל בתוכו רק את כמויות המים שמדינת ישראל מעבירה באופן ממשי לרש"פ, לחמאס בעזה, ולממלכת ירדן. בהקשר זה חשוב לציין שמשנת תשנ"ז (1997) מעבירה מדינת ישראל לירדן 25 מליון קוב מים מתנה, מעבר למה שהיא התחייבה בהסכמים. כמו כן מאז שנת תשנ"ח (1998) החלה מדינת ישראל להעביר לרש"פ מים מעבר להתחייבות ההסכמית. העברות אלו החלו במיליוני קוב בודדים ובשנה שעברה הם כבר עברו את ה-20 מליון קוב.

כל האמור לעיל הוא לא הפתעה. הכל נאמר מראש והאזהרות כתובות ומפורסמות. מה שחסר עכשיו הוא לתבוע ממי שהוביל את ההפקרות הזו לשלם את המחיר. אנו חייבים להסביר לכולם שיש מחיר לאשליות, ואת המחיר הזה אנו משלמים היום בגינות המתייבשות, ובחשבונות המים שקורעים את חשבונות הבנק שלנו. לו לפחות היינו מקבלים שלום ומזרח תיכון חדש כפי שהובטח, ניתן היה לדון אם המחיר שווה. אולם תמורת אוסלו כבר שילמנו מחיר דמים כבד, ומחיר המים עתה הוא רק תוספת על המנה העיקרית. המצב עם ירדן לא השתנה באופן מהותי מאז הסכם השלום, ומחיר המים שעתה נוגע בכיס שלנו, מתפתח לבעיה ברמה לאומית שלא ברור כיצד מדינת ישראל מתמודדת איתה. האם האפשרות לבקר בסלע האדום שווה את המחיר?

אולם מעבר ל"אמרנו לכם" שחשוב לחזור ולהדגיש, צריך גם להציג את האפשרות האחרת. נניח שבמקום להשקיע מאות מיליארדים בחלום ההזוי של אוסלו, היה מושקע כסף זה בעידוד ההגירה לתושבי עזה ויו"ש המעוניינים לבנות את עתידם באירופה, בקנדה או
במקום להמשיך להשקיע במאבטחים, בגדרות, ובנסיגות בלי תחתית, היינו יוצרים מציאות חדשה בה ברור שמדינת ישראל היא ארצו של העם היהודי והוא פועל באופן מוסרי כדי לבסס את קיומו בה
בדובאי המשוועת לידיים עובדות. כל משפחה שהייתה מוכרת את רכושה ועוברת לבניית עתידה בארץ אחרת הייתה יכולה לזכות במענק של מאות אלפי דולר. במקום להמשיך להשקיע במאבטחים, בגדרות, ובנסיגות בלי תחתית, היינו יוצרים מציאות חדשה בה ברור שמדינת ישראל היא ארצו של העם היהודי והוא פועל באופן מוסרי כדי לבסס את קיומו בה.

המציאות הקשה שנוצרה בגלל הסכמי אוסלו, כבר הניעה ערבים רבים בעלי יכולת, לבנות את עתידם בארצות אחרות. עתה אנו תקועים בעיקר עם אלו שחוסר היכולת הכלכלית לעזוב מחד, והתקווה למוטט אותנו מאידך מניעות אותם להילחם בנו ללא פשרות. רבים מהם ישמחו לקבל את האפשרות, ולצאת מכאן. מדוע להלחם בהם זה יותר מוסרי, מאשר לאפשר להם ללכת בצורה מכובדת?

משבר המים הוא סיבה טובה לבחינה מחדש של ההתנהלות המדינית של ישראל בשנים האחרונות. בפעם הבאה כשאנחנו לוחצים על הידית הקטנה, כשאנו מתבוננים בגינות היבשות, בכנרת ובים מלח הגוועים, נזכור את ביילין, פונדק, פרס ורבין, שהתחילו ואת חיים יבין, אריה גולן וחבריהם בתקשורת שגיבו ואת אהוד ברק, נתניהו, ושרון שהמשיכו.

כשנשמע את המים זורמים וממלאים את המיכל מחדש, נדע שעדיין יש לנו הזדמנות להחליף הנהגה זו בהנהגה שטובת העם היהודי נגד עיניה, זו חובתנו.