ח' אלול: יום תפילה ותענית-רשות

בהתיעצות עם מורינו ורבותינו הוחלט לערוך יום צום בח' באלול לעורר את ציבור בעקבות תהליך ההרס ההתיישבות שפוקד את עם ישראל.

פרופסור יואל אליצור , ו' באלול תשס"ט

חדשות אורח
חדשות אורח
צילום: iStock

לאחר מכת הגירוש והחורבן של קיץ תשס"ה היינו בהלם. עמדנו נואשים אל מול העוצמה וה'נחישות' של ההורסים, השילוב המשומן בין מערכות השלטון, המשטרה, הצבא, התקשורת, המשפט, שחברו כולם לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס ולדכא בכשרון רב כל נסיון התנגדות.

אולי יותר מכל שברה אותנו קריסת המנהיגות הוותיקה של המתנחלים אשר מרצון או מאונס סירסה את כח ההתנגדות של נאמני ארץ ישראל והפנתה את מרצם לאפיקים של הפגנות חסרות ערך. בניגוד לנסיגות והסכמים קודמים שהיו מלווים באיזו שהיא אשליה של התקדמות לאומית ושל כביכול תשלום 'מחיר כואב' תמורת שלום, הפעם היה ברור לכל שיש כאן חורבן נטו. איש לא ציפה באמת לשלום
אולי יותר מכל שברה אותנו קריסת המנהיגות הוותיקה של המתנחלים אשר מרצון או מאונס סירסה את כח ההתנגדות של נאמני ארץ ישראל והפנתה את מרצם לאפיקים של הפגנות חסרות ערך
או רגיעה, ואידיאולוגים של המהלך הודו בפה מלא שהמטרה היא ההרס עצמו.

מיישבי הארץ ונאמניה הפכו לאויב חסר זכויות שניסו שחם יכול לגדף אותו בלשון ביבים המכוערת ביותר ולעלות בדרגה, שלבושי שחורים סוחבים אותו מביתו ודחפורים יכולים באפס יד להפוך את מעונותיו לעיי חרבות, שבתי הכנסת המפוארים שלו עולים באש כמיטב המסורת האנטישמית, שקברי מתיו ונרצחיו נעקרים בהתאם לשירו של אותו ערבי שונא ישראל "קחו את מתיכם והסתלקו".

חורבן גוש קטיף וישובי צפון השומרון מציינים נקודה היסטורית מסוכנת מאוד של 'אתחלתא דחורבן'. התהליך האלוקי המופלא של תקומת ישראל ושיבתו לארצו ולכוחו שהושג בדמם ובזיעתם של רבים כל כך במשך מאתים שנה, משנה כאן כיוון ב-180 מעלות. התחלת תהליך ההרס החלה הרבה קודם, אבל הביטוי המוחשי והזועק לשמים הוא ברגע הזה. חובה עלינו להיות ערים לזה ולהגדיר את הדברים בבהירות. הכרת המציאות היא תנאי ראשון ליכולת לתקן אותה.

בשנת תשס"ו הייתי, יחד עם הרב יגאל קמינצקי והרב שרייבר מגוש קטיף, הרב אליקים לבנון, הרב שמואל אליהו ועוד, בין היוזמים יום תענית לציון חורבן תשס"ה, יוזמה שזכתה לתמיכתם של עוד רבנים חשובים. במאמר שפרסמתי אז, ציטטתי מדברי הרמב"ם שעיקרה של תענית היא התעוררות ותפילה על ההווה. ארבע התעניות המקובלות אצלנו כיום, מובאות אצל הרמב"ם רק בפרק האחרון של הלכות תעניות כמעין נספח לתענית העיקרית שאותה מקבל עליו הציבור או היחיד בעת צרה, שהיא תגובה אמונתית למאורעות ההווה.

הרמב"ם מדגיש שגם בתעניות על מאורעות העבר, העיקר הוא התזכורת למעשינו עתה.
חשוב להגדיר במפורש שמדובר בתענית. כך אנו מביעים בפני בוראנו ובפני עצמנו את ההבנה שמדובר בפורענות חמורה ובתהליך מסוכן. התאריך שנבחר - ח' באלול, הוא היום שבו יצאו צבאות ישראל מחבל עזה, והיום שבו שרפו צוררינו את בתי הכנסת. תאריך זה מדגיש שאין מדובר כאן רק בעלבונם של מיישבי הארץ שמפעל חייהם נהרס אלא בחטא לאומי של מאיסת ארץ חמדה שניתנה לנו בנסים גלויים בששת הימים.

ארועים והתכנסויות שונים הנערכים לציון חורבן תשס"ה בדגש קהילתי ואנושי, בעיקר בקרבת תשעה באב הם חשובים בודאי, אבל טבעם הוא שילכו ויחלשו עם השנים. ובעיקר, אין הם יכולים לבוא במקום יום תענית שבמרכזו קריאה אל ה' וקריאה אל עם ישראל לזכור ולשאוף לחזרה ממשית אל עצמנו ואל המקומות שמהם גורשנו. תענית שיש בה 'עננו' ו'ויחל משה' נותנת לזכרון תוקף הלכתי.
התהליך האלוקי המופלא של תקומת ישראל ושיבתו לארצו ולכוחו שהושג בדמם ובזיעתם של רבים כל כך במשך מאתים שנה, משנה כאן כיוון ב-180 מעלות
בזכות המסגרת ההלכתית, אנחנו זוכרים היום את מאורעות חורבן בית ראשון ושני, וגם את מרדכי ואסתר וגבורות החשמונאים. "בזכירה סוד הגאולה".

יש שהקשו: והלוא לפורעניות חמורות וקשות שעבר עם ישראל בגלותו לא נתקן יום צום, ואפילו לא לשואה האיומה מכל, האם אין כאן אבדן פרופורציות? תשובתי:

א. כפי שהקדמתי, התענית הזאת אינה זכרון למאורעות עבר, אלא תפילה על ההווה והתחזקות להצלת המהלך האלוקי הגדול של תקומת ישראל שהיא עיקר גדול בתורה ובנביאים. היא דומה לעשרה בטבת באותן שתי שנים שבהן צר נבוכדנצר על ירושלים.

ב. במימד העומק גירוש גוש קטיף חמור מגירוש צרפת  או ספרד שהיו בוודאי קשים יותר למגורשים וכרוכים במוות וסבל רב יותר. הגירושים ההם היו 'טבע', ככה זה בגלות: "ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך ונתן לך שם ה' לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש". הגירוש הזה לעומת זאת, מתריס כנגד הקב"ה ותורתו והופך את חסדיו על פיהם. מואס בארץ נשַמָּה שהיתה בדרך נס לגן עדן ומחזיר אותה אל השממה.

ג. לשואה יש שני ימי זכרון בלוח העברי. עם ישראל מתעניין בשואה וזוכר אותה בגדול (באיזו מידה הוא מפיק לקחים זו שאלה אחרת). בראשית ימי המדינה היה מקום לדיון איזה אופי ישא יום זה, וייתכן שהיה ראוי לקבעו כיום צום. עכשיו צורת הזכרון היא כבר עובדה מוגמרת ואין מקום לפרוש מן הציבור ולומר: אני אציין אותו בדרך אחרת וביום אחר.

בשנה הראשונה היזמה לא הגיעה כמעט לכלל ביצוע (למעט הרב שרייבר מכפר דרום שקיים באשקלון יום עיון ותפילה). בשנתיים שלאחר מכן נקבע ח' באלול כיום תענית רשות (והמתענה צריך לקבל עליו את התענית ביום הקודם בשעת מנחה), הותקן נוסח סליחות ותפילה והתקיימה תפילה מרכזית ברחבת הכותל. בתפילה בכותל השתתפו רבנים חשובים אבל השתתפות הציבור לא היתה מספקת. צריך לפעול לכך שהשנה יגיע ציבור רחב, וציבור שלא יגיע לכותל יקיים את התפילה במקומו.

השנה חל ח' באלול ביום ששי. בהתיעצות עם מורינו ורבותינו הוחלט שנכון לשמור על קביעות התאריך ולא לשנותו. בראשית אלול הימים עדיין ארוכים ויש שהות למשתתפים בתפילת מנחה גדולה בכותל לשוב לבתיהם ולהכין את השבת בנחת. במובן מסויים יש גם מעלה ביום ששי, שלרבים הוא יום פנוי מעבודה, ובני ישיבות יוכלו להשתתף בו בלי להתבטל מלימודם.

לפי ההלכה, תענית בערב שבת מסתיימת ככל תענית בצאת הכוכבים בליל שבת והרוצה לקבל עליו להתענות רק עד מנחה גדולה צריך להתנות זאת בעת קבלת התענית ביום חמישי במנחה (וגם הוא יכול לומר 'עננו' בתפילתו; שו"ע או"ח תקס"ב ס"ג ומ"ב שם).

מי יתן ונזכה בקרוב ובימינו לראות בשוב העם אל עצמו ואל בוראו ובשוב בנים לגבולם.