מסר חינוכי ברור וחד

ממשלת ישראל מנסה להתמודד עם האלימות הגואה באמצעות הגברת האכיפה. אנחנו צריכים לשפר את החינוך עצמו ולא לטפל רק בסימטומים של חינוך לקוי.

ניסים ישעיהו , ט"ו באלול תשס"ט

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

כאשר כולנו – הורים וילדים, מחנכים ומחונכים, מחוייבים לחתירה אל היעד הזה ואכן חותרים אליו, אין שום סיבה למרד נעורים או מרד אחר. גם אין פשיעה משום סוג, למעט מקרים שנכנסה באדם רוח שטות וסטה מן הדרך.

בשבוע שעבר, ברשימה לפרשת 'כי תצא' כתבנו משהו – די נוקב, יש לאמר – אודות האנטי חינוכיות שבחינוך לפלורליזם. כצפוי, זה גרר תגובות של קוראים, בעיקר של אי הסכמה עם האמור באותה רשימה. אם נתעלם מאמירות לא ענייניות של מגיבים שונים, הטענה העניינית היחידה שזיהיתי התיחסה למה שנראה כשלילת החינוך לסובלנות ולפתיחות, כמשתמע מאותה רשימה. אכן, המונח הלועזי 'פלורליזם' מתפרש בעברית כסובלנות (כלפי האחר והשונה) והסכמיות (בדבר גבולות המסגרת שבתוכה פועלים הפרטים והקבוצות השונות). מכאן עולה לכאורה, כי מי שטוען – כמוני למשל, שהחינוך הזה הוא שהביא עלינו את מבול הפשיעה המתגברת, אכן כופר בחשיבות, או או אף בחיוניות של אותן סובלנות והסכמיות. האמנם כך הוא?

האכיפה בלבד אינה פתרון

לפני שאנסה להשיב על כך, אבקש ממי שכך הבינו את דברי להציע הסבר טוב יותר למה שעובר עלינו. אם לא החינוך הקלוקל ניצב בבסיס הקילקולים, מה כן עומד שם? לכולם הרי ברור שהגברת האכיפה, איך שלא נבין מושג זה, זה לא יותר מטיפול בגילויי הקצה של הבעיה, בסימפטומים, בפשיעה עצמה לאחר שהיא כבר קיימת ומשבשת את חיינו. אבל איזהו בית הגידול של פשיעה זו? אולי אם נאתר את אותו בית גידול – נצליח לשפץ אותו ולמנוע פשיעה, כך שלא נזדקק לאכיפה מוגברת שתועלתה מפוקפקת. יש לכם הצעות? ובכן לענ"ד, החינוך הרשמי לפלורליזם הוא בית הגידול של רוב ככל הרעות החולות אצלנו וההסבר די פשוט בסך הכל.

הזכות להיות שונה היא מאבני היסוד של החינוך הזה. זה בסדר אבל, כידוע, אדם קרוב אצל עצמו והכי טבעי בעולם שהוא יפרש את האמירה הזאת ביחס לזכותו שלו להיות שונה. מותר שיהיו לו דעות שונות משל אחרים, כולל מאלו של הוריו ומוריו. מותר לו גם לחשוב שהגבולות ההתנהגותיים שמציעים לו – הרי לא כופים עליו שום דבר, כן, פלורליזם, כן – הגבולות האלו אינם מתאימים לו והוא מציב אותם במקום שנראה לו מתאים יותר. ובל נשכח כי נשמת אפה של חברה מודרנית הוא החינוך להשגיות וזה אומר טיפוח מודעות עצמית והכרה רשמית במרכזיות ובחשיבות של הפרט. עכשיו, כל פרט מפרש את זה ביחס לעצמו; הוא חשוב, הוא במרכז. וככל
כלומר, זוהי תכלית בריאתו של האדם עלי אדמות, לעשות לו יתברך דירה פה בעולמות התחתונים. שירגיש פה בבית כביכול, כמו שהוא מרגיש בעולמות העליונים
שהזולת נתפס בעיניו כמכשול בדרך להשגת היעדים שקבע לעצמו – מסלקים אותו מהדרך ונגמר.

כמובן, יש פה תיאור מוקצן, אבל אני מקווה שהרעיון ברור; חינוך לסובלנות וגם להסכמיות אפשרי אך ורק על בסיס ההכרה בכך שכולנו, מחנכים ומחונכים כאחד, מחוייבים לאותו יעד ולאותה מסגרת ואת שניהם לא אנחנו קובעים כי אין בכוחנו לקבוע, שהרי אנחנו אינטרסנטים וכל אחד מושך לכיוון שנראה לו. בורא עולם ומנהיגו הוא שקבע וקובע את היעד לכל אחד ואחת מאתנו וכאמור, כולנו אמורים לחתור אל אותו יעד. הוא גם קבע את מסגרת החתירה אל אותו יעד והמסגרת היא חלק בלתי נפרד מהיעד עצמו. אין לי מלים משל עצמי להגדיר את היעד אז אצטט מן המדרש (תנחומא נשא): אמר רבי שמואל בר נחמן, בשעה שברא הקב"ה את העולם – נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים כמו שיש בעליונים, (לפיכך) ברא את האדם.

כלומר, זוהי תכלית בריאתו של האדם עלי אדמות, לעשות לו יתברך דירה פה בעולמות התחתונים. שירגיש פה בבית כביכול, כמו שהוא מרגיש בעולמות העליונים. כאשר כולנו – הורים וילדים, מחנכים ומחונכים, מחוייבים לחתירה אל היעד הזה ואכן חותרים אליו, אין שום סיבה למרד נעורים או מרד אחר. גם אין פשיעה משום סוג, למעט מקרים שנכנסה באדם רוח שטות וסטה מן הדרך. אבל אז – מדובר בחריגים ולא באידיאולוגיה של "זכותי". עד כאן היעד, ומהי המסגרת? הנה ההמשך באותו מדרש: וצוה אותו ואמר לו "מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" (בראשית ב) ועבר על צוויו. אמר ליה הקב"ה, כך הייתי מתאוה שיהא לי דירה בתחתונים כמו שיש לי בעליונים ודבר אחד צויתי אותך ולא שמרת אותו... בכך שלא שמרת – גרמת לי להרגיש זר בביתי שלי, מיד סלק הקב"ה שכינתו (מן הארץ ועלה כביכול) לרקיע הראשון.

הוא אשר אמרנו, המסגרת היא חלק בלתי נפרד מן היעד עצמו. ובעצם הקיום שלנו את מצוות הבורא יתברך, אנחנו מכריזים שהוא בעל הבית וכמו מזמינים אותו לדור עמנו, פה בעולם שלנו שהוא ביתו שלו. ועל הבסיס הזה, אין שום מקום לחוסר סובלנות כי הכל וכולנו שלו יתברך.


להיחלץ מן הביצה

להמחשת האמור לעיל נקח דוגמא אחת מהזמן האחרון ממש; מדברים כעת על אפס סובלנות לאלימות. ירחיקו את האלימים מהחברה ויענישו בחומרה. הכנסת אפילו קיבלה חוק בדבר הרחקה מיידית מבית הספר, של תלמיד אלים. קודם כל זה מזכיר לנו את מה שאנחנו מעדיפים לשכוח – האלימות לא מתחילה בארגוני הפשיעה, אם יש כאלה, היא מתחילה הרבה הרבה קודם, בתוך המסגרות החינוכיות כביכול, בבית ובבית הספר. לא יודע כמה יעזורו הצעדים המתוכננים, נראה לי שלא יותר מדי, כי שוב מתכוונים לטפל בסימפטום. למחלה לא מתייחסים בכלל. ומה מציעה לנו הדרך הישנה שאותה מבזים המהפכנים החילוניים – היא מציעה לנו אמירה נוקבת: "המרים יד על חברו נקרא רשע". מן הסתם, המהפכן החילוני יאמר ומה בכך, אז יקראו לו רשע, לא איכפת לו.

רשע זה ההיפך מצדיק כידוע. זו הגדרה למי שהחיבור שלו עם הבורא יתברך, נעלם. כאשר התודעה של המחנך, ועל כן גם של המחונך, היא שחשוב מאד להיות צדיק בעיני האלקים – איכפת לו מאד שלא להקרא רשע והוא לא ירים יד על חברו. כמובן, הוא עלול להיסחף לרגע, רוח שטות השתלטה עליו והוא שוכח שכאן זה הדירה של הקב"ה. אבל ברגע שנזכר – הוא מתעשת ומבקש מחילה, מחברו על שפגע בו ומבוראו על הסטיה שלו מן הנתיב שקבע לו. המסר החינוכי הזה בולט מאד בפרשת השבוע הפותחת במצוות הביכורים. יהודי אמור לדעת שכל מה שיש לו, הקב"ה נתן לו ועליו להודות על כך בכל הזדמנות. אם יעשה כך – לא יתפס לאנוכיות המרחיקה אותו מבוראו וממילא גם מבני אדם. בפרשה גם מפורט מה יקרה אם יסטו מהדרך, אבל דיברנו על כך בעבר ולא נשוב לזה
המהפכה החילונית, וזה לא חידוש, הצהירה על כוונותיה בגלוי. היא פעלה ועדיין פועלת להתנתק מאלקי ישראל ומתורתו. כעת, כשמגיעות התוצאות – לא מודים, אולי כי לא מזהים את הקשר, בין ההתנתקות ובין האנרכיה
כעת.

המהפכה החילונית, וזה לא חידוש, הצהירה על כוונותיה בגלוי. היא פעלה ועדיין פועלת להתנתק מאלקי ישראל ומתורתו. כעת, כשמגיעות התוצאות – לא מודים, אולי כי לא מזהים את הקשר, בין ההתנתקות ובין האנרכיה. הנה מדרש קצר (ברכות י"ג/א): הִנְנִי עֹשֶׂה חֲדָשָׁה עַתָּה תִצְמָח (ישעיהו מ"ג, י"ט) תני רב יוסף זו מלחמת גוג ומגוג. משל למה הדבר דומה, לאדם שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל ממנו והיה מספר והולך מעשה זאב; פגע בו ארי וניצל ממנו והיה מספר והולך מעשה ארי; פגע בו נחש וניצל ממנו שכח מעשה שניהם והיה מספר והולך מעשה נחש; אף כך ישראל, צרות אחרונות משכחות את הראשונות. הזאב מייצג את מצרים ששיעבדה אותנו קשות. הקב"ה גאל אותנו וברוב התפעלות סיפרנו את הנסים והנפלאות. אחר כך הרגו בנו הבבליים. הם ניגפו בפני הפרסיים שהירשו לנו לבנות את בית המקדש, ולסיפורי יציאת מצרים נוספו סיפורי גאולת בבל.

פגע בו נחש וניצל ממנו, שכח מעשה שניהם והיה מספר והולך מעשה נחש; האריה לא השכיח את הזאב, אבל הנחש משכיח את שניהם. מה, זו כזו טראומה לפגוש נחש עד ששוכחים כל מה שהיה קודם? תני רב יוסף זו מלחמת גוג ומגוג. על מלחמת גוג ומגוג כתבנו לפני יותר מארבע שנים (לפרשת שמיני ס"ה) ושם הראינו שמדובר במלחמה רוחנית על הקשר שלנו עם הבורא יתברך. הזאב מצרים, והאריה בבל, הם חיות טורפות. הזאב הוא דימוי לאנס, כמו המצרים שאנסו אותנו לעבוד בפרך. האריה הוא סמל הכח החייתי הטורף, כמו הבבליים שהרגו בנו. בשני המקרים הפגיעה היא בגוף, ולאחר שניצלים מהם מספרים הנפלאות שעשה עמנו הבורא יתברך שהצילנו מידם. לעומתם, הנחש מכיש, לא טורף, והארס שלו משפיע על המוח.

שכח מעשה שניהם. זה לא בגלל הטראומה. האמת היא שבכלל לא היתה טראומה. מה שהיה זה שהמוח הושפע מארס הנחש, והחשיבה שלו השתנתה. הוא כבר לא זוכר את יציאת מצרים או את הגאולה מבבל. כל מה שמעניין אותו זה הנפלאות של הנחש, והיה מספר והולך מעשה נחש. זהו אותו נחש שפיתה את חוה בגן עדן ושינה לה את החשיבה. פתאום היא רואה כמה העץ נחמד למראה וכו' וכו'. היא נסחפת ושוכחת את ציווי ה' שלא לאכול מאותו עץ. זה בערך מה שקרה למהפכנים החילוניים שלנו; נמאס להם מסיפורי יציאת מצרים ומסיפורי נפלאות בכלל. נפלאות העולם המודרני משכו אותם והם אצו אליהם בחדווה. בכך השקיעו אותנו בביצה סרוחה. ואנחנו, אמנם מתאמצים להיחלץ מהביצה אבל בכך משקיעים את עצמנו בתוכה יותר ויותר עמוק. רק תסתכלו על כל הרפורמות והמהפכות בחינוך ועל תוצאותיהן.

ומה שנותר זה לסיים בפסוקי נחמה מהפטרת השבוע (ישעיהו ס'): [א] קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח: [כא] וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר: [כב] הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה: