ואספת דגנך

אסיפת הדגן המוזכרת בתורה, יש לשאול האם היא הנחיה מעשית איך לנהוג, או שהיא ציון עובדת חיים ואולי לאו דווקא אידיאלית. בעניין זה נחלקו (ברכות לה ב) רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי. רבי ישמעאל רואה בכתוב הנחיה משלימה לכתוב אחר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה", שממנו לכאורה משמע שעל האדם לעסוק בלימוד תורה בלבד, וכדי שלא נטעה לומר ש"לא ימוש" הוא ככתבו, אומרת לנו התורה: "´ואספת דגנך´ – הנהג בהם מנהג דרך ארץ". ואילו לפי רשב"י הכתוב: "ואספת דגנך" הוא קביעת עובדה, ולא במצב האידיאלי אלא "בזמן שישראל אינם עושין רצונו של מקום".

אורח באתר , י"ב באב תשס"ב

אסיפת הדגן המוזכרת בתורה, יש לשאול האם היא הנחיה מעשית איך לנהוג, או שהיא ציון עובדת חיים ואולי לאו דווקא אידיאלית. בעניין זה נחלקו (ברכות לה ב) רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי. רבי ישמעאל רואה בכתוב הנחיה משלימה לכתוב אחר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה", שממנו לכאורה משמע שעל האדם לעסוק בלימוד תורה בלבד, וכדי שלא נטעה לומר ש"לא ימוש" הוא ככתבו, אומרת לנו התורה: "'ואספת דגנך' – הנהג בהם מנהג דרך ארץ". ואילו לפי רשב"י הכתוב: "ואספת דגנך" הוא קביעת עובדה, ולא במצב האידיאלי אלא "בזמן שישראל אינם עושין רצונו של מקום".

על דברי רבי ישמעאל שואל רשב"י: "אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?!". אלא שדעתו של רשב"י סותרת את אשר מובא בשמו (מנחות צט ב): "אפילו לא קרא קריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש". שמדבריו משמע שלא זו בלבד שאין האדם חייב ללמוד כל היום כולו, אלא שהוא מקיים את הכתוב: "והגית בו יום ולילה" גם במינימום של אמירת דברי תורה בבוקר ובערב. אמנם המינימום הזה אינו אידיאלי, על כן אמרו שם בגמרא ש"דבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ", ופרש"י: "שלא יאמר בקריאת שמע סגי (מספיק, ולכן) ולא ירגיל בניו לתלמוד תורה".

ברם, האם יש כאן לכאורה שתי דעות הפוכות של רשב"י? ואפשר לומר שסדר הדברים הוא כזה: בתחילה היתה דעתו של רשב"י שעל האדם להקדיש את כל זמנו ללימוד תורה בלבד, ואת דעתו זו אנו מוצאים גם לאחר שיצא מן המערה בפעם הראשונה (שבת לג ב) שראה בני אדם חורשים וזורעים, והטיח בהם: "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה", ולא הסתפק באמירה בלבד אלא "כל מקום שנתנו עיניהם מיד נשרף". ועל תגובתו זו של רשב"י גערו בו בבת-קול מן השמים: "להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם!".

כפי הנראה, בישיבה השניה במערה התגבשה ברשב"י דעה חדשה, שאנו רואים אותה בהתנהלות החדשה שלו כפי שמסופר שם, שבכל מקרה שהיה רבי אליעזר בנו מכה היה רשב"י מרפא. הבן הצעיר היה מוכיח את העם על המצב הרוחני הרדוד, כשרשב"י מלמד זכות על המוני העם ומגלה לבנו את שיטתו החדשה: "די לו לעולם אני ואתה", שיש להתחיל במעגל פנימי מצומצם של לומדי תורה המקדישים את כל זמנם ללימודה והפצתה, ולאט לאט להרחיב את המעגל, להגדיל את השורות, ובמתינות והדרגה להעלות את החברה לרמה רוחנית גבוהה יותר. ואולי בשלב הזה נאמרה דעתו החדשה של רשב"י: "שאפילו לא קרא אדם קריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש".

על מחלוקת רשב"י ורבי ישמעאל, האם להנהיג את התורה עם דרך ארץ או לעסוק בתורה בלבד, על המחלוקת הזו אמר אביי: "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרשב"י ולא עלתה בידן" ולכאורה מאימתי מכריעים הלכה לפי התנהגותם של בני אדם, רק מפני שרוב בני האדם אינם מקיימים אותה? לכן מסביר הראי"ה קוק בספרו עין אי"ה (ברכות פ"ו אות ח) שהמחלוקת אינה איך על האדם לנהוג בלימוד תורה ודרך ארץ, אלא מהו טבע האדם, האם הקב"ה יצר מלכתחילה את האדם בתכונה כזו שהוא מסוגל להיות עוסק בלא הפסק רק במושכלות, או שהעיסוק בעיון שכלי בלבד ללא שילוב דרך ארץ הוא נגד טבעו של האדם.

רבי ישמעאל סובר שהעיסוק התמידי בעיון בלבד הוא לא לפי תכונת טבעו של האדם, על כן כאשר האדם מפסיק עיונו לענייני דרך ארץ לא רק שאין הדבר נחשב לחסרון, אלא אדרבא הנהגה זו היא המאפשרת לו להשלים את עצמו לפי טבעו. ואילו רשב"י סובר שהקב"ה יצר את מעלת האדם לפי טבעו ברמה כזו שהוא יכול לעסוק רק בעיונים שכליים, ולכן אין סיבה שהאדם לא יעסוק כל הזמן רק בתורה, ועל כן העיסוק בתורה עם דרך ארץ היא ירידת האדם ממעלתו. את המחלוקת הזו - מהו טבעו של האדם - אי אפשר להוכיח אלא מן המציאות.