גם ליהודים יש נכבה

שנים אחרי אוסלו ראוי לבחון האם היה ממש בצפייה שההסכם יביא את עם ישראל לחיים נורמליים.

ד"ר רון בריימן , כ"ד באלול תשס"ט

דעות
עצמי

השמאל הקיצוני מגלה הבנה כלפי תחושת הנכבה של הערבים – התייחסותם להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל - הבנה שאינה קיימת אצלו כלפי רגשות רוב היהודים. אם ניתן להבין את אי-הזדהותם של ערביי ארץ ישראל עם ימי הזיכרון והעצמאות של מדינת ישראל, קל וחומר שיש להבין את אי-הזדהותם של מרבית היהודים עם "השלום" שתחילתו ב-13.09.1993 ואחריתו מי ישורנה.
  
כשמדובר ברגשות ראוי לנתח את תפיסת "שלום" אוסלו על-ידי חלקים שונים בציבור. הברית הבלתי קדושה של השמאל והתקשורת
הברית הבלתי קדושה של השמאל והתקשורת גורמת להצגה מעוותת: ימי התקווה הטובה שהתחילו באוסלו, וימי אובדן התקווה כשהתממשו התחזיות הקודרות
גורמת להצגה מעוותת: ימי התקווה הטובה שהתחילו באוסלו, וימי אובדן התקווה כשהתממשו התחזיות הקודרות. עם ישראל חצוי גם בנושא זה, ולמען הדיוק יש לזכור שלא הכל היו שותפים לאופוריה: עולמם של ישראלים רבים חרב ב-13 בספטמבר 93' השחור ומאז הם עוקבים בדאגה אחרי המאמצים להמשיך בתהליך המסוכן, והניסיונות להשתחרר ממלכודת אוסלו.

  • מי שהתפתה להאמין בחלום אוסלו אינו מסוגל/רוצה להבחין במצב רוחו של האחר:
    אותו טקס חגיגי על מדשאות הבית הלבן בספטמבר 93' נתפס בעיני אחרים כאירוע סוריאליסטי שפתח את ההידרדרות לקראת הקשה במלחמות ישראל: מלחמת אוסלו;
    היום שבו נפתח למחצית האחת צוהר לשלום, ועל כן בעיניהם חללי הטרור היו "קורבנות השלום", נראה בעיני האחרת כיריית הפתיחה של מלחמה קשה וכל פיגוע אושש תפיסה זו;
    ההסכם שטיפח ציפיות אצל האויב קיפח תקוות של יהודים רבים להיות עם חופשי בארצנו;
    היום שבו פיזזו הוזי השלום סביב עגל הזהב של שלום עכשיו היה יום התעוררותם של האחרים לבלום את סכנת מלחמת אוסלו;
    התגייסות "מחנה השלום" לקדם את רעיון המדינה הפלשתינאית בארץ ישראל המערבית גרמה להיווצרות "המחנה  הלאומי" שקם כדי להתגונן מפניה;
    הזדהות השמאל הקיצוני עם הלאומנות ערבית והבוז כלפי כל סמל יהודי נתפסים כאיום שעוצמתו אינה פחותה מאיומי האויב.
  • הרפתקת אוסלו, המוצגת בשם השקרי "תהליך שלום", מסוכנת בין השאר מכיוון שהיא נתפסת באופן שונה על-ידי צדדים שונים:
    הצד הערבי, שהבין שבתום התהליך תהיה בידיו מדינה ריבונית ובירתה ירושלים, ולפיכך אינו מוכן להסתפק בפחות.
    הצד הישראלי התמים, שהתפתה למקסם השווא וממשיך לסרב להבין את משמעויותיו; בצד זה מצויים גם מי שכבר מבינים את משמעות האסון, אבל כמו מהמר כפייתי מצפים לנס.
    הצד הישראלי המפוכח, המבחין בסכנה ומנסה לבלמה, ודווקא בשל כך מוצג כמחרחר מלחמה.

16 שנים אחרי אוסלו ראוי לבחון האם היה ממש בצפייה שההסכם יביא את עם ישראל לחיים נורמליים. אלה הוצגו כמצב שבו אין
מדינה נורמלית אינה מפקידה ומפקירה את בטחון אזרחיה בידי ארגון שעל-פי חוקיה מוגדר כארגון טרור, ומצפה שיגן עליה מפני ארגוני טרור אחרים
חשש לביטחון הלאומי והאישי, וכך יכול הפרט להתפנות להגשמה עצמית ולהעלאת איכות החיים ורמתם, תוך כדי קבלה ממדינת הרווחה הדמוקרטית, המנוהלת על-פי כללי המינהל התקין, במקום נתינה לה מהונו ומאונו, מדמיו ומדמו. מצב זה קיים אולי באוסלו, עם שכנים כפי שנורווגיה התברכה בהם, אולם אינו מציאותי במזרח התיכון החדש-ישן.

מדינה נורמלית אינה מפקידה ומפקירה את בטחון אזרחיה בידי ארגון שעל-פי חוקיה מוגדר כארגון טרור, ומצפה שיגן עליה מפני ארגוני טרור אחרים; אינה מעמידה את אמצעי השידור "הממלכתיים" שלה לרשותם של מחבלים כדי שיוכלו לפנות לאזרחיה מעל ראשה של ממשלתה הנבחרת; אינה מאפשרת למחבלים בכירים ("אח"מים") להסתובב בשטחה עם מחבלים זוטרים ומזוינים המאבטחים אותם; אינה מקפיאה/מגרשת את אזרחיה כדי לרצות את האויב.

בשנתה ה-62 של ישראל עליה להכריע בברירה האמיתית: או מדינה פלשתינאית, או שלום. מדינה פלשתינאית, לצד ישראל בהתחלה ועל חורבותיה בהמשך, אינה שלום, אלא היפוכו המוחלט. חתירה למדינה כזו, והתעלמות מהשכל הישר ומרגשות רוב הציבור היהודי בישראל, קורעת את העם וממילא מחבלת בבסיס החיוני לשלום.