חטיבת כפיר והעמדה המוסרית
חטיבת כפיר והעמדה המוסרית

בסוף ינואר 2005 כתב ארי שביט בעיתון הארץ:

"ישראל עומדת לבצע בקיץ את המעשה האכזרי ביותר שעשתה לאזרחיה זה שנים. ישראל עומדת לבצע מעשה, אשר אפילו גנרל דה גול לא עשה באלג'יריה בראשית שנות ה-60. היא עומדת לשלוח את חייליה אל תוך בתיהם של אזרחיה כדי לעקור אותם מתוכם. וכדי לכלות את כל אשר בנו, וכל אשר נטעו, וכל אשר האמינו בו."

אפשר לומר שחוץ מגירושי סטלין (שלוו ברצח) לא היה תקדים בכל העולם לכך שממשלה מבצעת "מעשה אכזרי ביותר נגד אזרחיה".



אפשר לומר שחוץ מגירושי סטלין (שלוו ברצח) לא היה תקדים בכל העולם לכך שממשלה מבצעת "מעשה אכזרי ביותר נגד אזרחיה"

אם כן, חשוב לברר מה היתה תחושת האזרחים שנעקרו בשנת 2005 על ידי "מעשה אכזרי ביותר" של המדינה נגד אזרחיה. איך תושבי הגוש חוו את העקירה?

כבר לפני הגירוש, בסוף שנת 2004 אמר אליהו אקרמן, פסיכולוג מנווה דקלים, בפורומים מקצועיים וצבאיים, שמה שקורה שם (נפילת קסאמים ופצמ"רים) והקושי שהתושבים עברו יחד עם ה"התנתקות" שהוצעה אז, יצרו תחושת ניכור ובגידה של המדינה בהם. תושבי הגוש הגיעו לשם על פי החלטת ממשלה, חלק גדול מהתיישבות זו לא היתה פוליטית, והתחושה היתה שמדינת ישראל ביקשה לבצע בהם התעללות פשוטו כמשמעו בלשונו של אקרמן היה מדובר במה שנתפס כדומה למעשה אונס.

לאחרונה אקרמן חזר על תפיסה זו לאחרונה בראיון בעיתון "אתרוג".

איך יהודי אמור להתייחס למעשה דמוי אונס?

הנושא של אונס מוצג בתורה כך "ואם בשדה ימצא האיש את הנער[ה] המאורשה והחזיק בה... ומת האיש... ולנער[ה] לא תעשה דבר, אין לנערה חטא מות... כי בשדה מצאה, צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה (דברים כ"ב, כ"ה-כ"ז).

מן הפסוק ברור שכאשר מתרחש מעשה אינוס, קיימת חובה על הנערה לצעוק, ולא, היא מסכימה לאקט עצמו, ונחשבת כמי ששיתפה פעולה במעשה.

במקביל, כל מי שנקלע לזירה חייב לפעול להפסקת המצב באופן מיידי. ומי שעומד ורואה אונס כזה כאשר הקורבן צועק ועובר

החיילים לא רשאים לשתוק בפני "מעשה אכזרי ביותר" כהגדרתו של שביט, או "דומה לאונס" כהגדרתו של אקרמן. הם חייבים להתריע נגד מעשה אכזרי ביותר, ולא להתנהג כרובוטים המקיימים פקודות ללא ניד עפעף

האורח לא מגיב, חטא ב"לא תעמוד על דם רעך". כמובן שמי שמחזק את ידי המתעלל, הוא אך מסית ומסייע לביצוע פשע, וכמובן דינו יותר חמור.

כך גם במעשי גירוש הנתפסים על ידי העקורים כדמויי אונס. במצב זה, אין הצדקה לתבוע שתיקה וציות מן החיילים האמורים לבצע את העקירה, וזאת משתי סיבות:



1. החיילים לא רשאים לשתוק בפני "מעשה אכזרי ביותר" כהגדרתו של שביט, או "דומה לאונס" כהגדרתו של אקרמן (ושל עוד תושבים של גוש קטיף). הם חייבים להתריע נגד מעשה אכזרי ביותר, ולא להתנהג כרובוטים המקיימים פקודות  ללא ניד עפעף.

2. החיילים שביצעו מעשה זה בעבר עברו טראומה קשה, חלקם לא התאוששו מטראומה זו: הסיוט של מראות הילדים הנתלשים מהוריהם, הבכי על הריסת הבתים והמראה של חורבן יישובים של בני עמם השאירו רושם קשה, עם תגובות פוסט-טראומטיות אצל חלק ניכר מן החיילים שהיו מעורבים במעשה. לכן, כדי שלא להיכנס למצב טראומטי מלכתחילה, אך טבעי שחיילים שחוששים מפקודה "אכזרית" שתשאיר משקעים לחיים יניפו שלט שהם לא מוכנים לבצע פקודה זו. זה המינימום שהם יכולים לעשות.

חשוב לקיים חשיבה שנייה בדבר על ידי גורמים ממשלתיים וצבאיים. הבעיה נוגעת לא רק לחיילי הצבא כי אם גם לאנשי משטרה ומג"ב בפינויים כאלה. חשוב לשתף פסיכולוגים בעלי מיומנות בתחום זה בכל דיון על ההשלכות הנפשיות הקשות הן כלפי ציבור העקורים והן כלפי כוחות הביטחון שאמורים להיות מעורבים במעשי העקירה.

התפיסה של אי-ציות אזרחי כתגובה לגיטימית לחוקים של אי-צדק מושרשת הן במורשת היהודית, והן בדמוקרטיה האמריקאית, והיא נמצאת ביסוד של חג לאומי אמריקאי ("יום מרטין לותר קינג"). ככה שגם אומות העולם מקבלים את הרעיון הבסיסי הנ"ל.

את חיילנו יש לשמור עבור המשימות הקשות האמיתיות הממתינות להם מול האויב האמיתי.