ברית על הירח

ושוב, מאמר בעין מחייכת

מיכל פרץ , ג' בטבת תש"ע

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

"מזל טוב, נולד לנו בן!!" סימס בעלי לכל בני המשפחה והחברים בהתלהבות בעוד אני מועברת על כיסא הגלגלים מחדר הלידה למחלקת יולדות, ל-48 שעות מלאות של חופשה חלומית מהבית.

עוד בן במשפחתינו ה(רבע..) מרוקאית הוא אירוע מרגש ומקור לגאווה, בעיקר של בעלי..

"היא ילדה בן"   "כן! בן!"

"בן! בן!" בעלי מדגיש בפני כולם, מנופח כטווס, ואני מנסה להיזכר אם בנימה הזו בדיוק הוא הודיע בעבר הלא רחוק על לידת בנותינו היקרות..

לא עברה חצי שעה עד שחזר אליו מטר טלפונים מבני משפחתי (החילונית) שאחרי שאיחלו מזל טוב, שאלו בחשש איפה חשבנו לערוך את הברית....

 

"אל תדאגו יהיה בסדר!" השיב להם בעלי האופטימי והוסיף: "נתראה עוד שבוע בע"ה".

במהלך אותו שבוע היינו צריכים להשתחרר מבית החולים, למצוא מוהל, אולם, קייטרינג, בגדים חגיגיים לכולם לכבוד האירוע, להתרגל מחדש לקום כל שעה בלילה מתינוק ערני, צרחן וסובל מגזים, לרזות 20 ק"ג, ולעבור בשלום (בית) את ה"ברית יצחק" שבעלי אירגן לכל הישוב בחצר ביתנו עד אמצע הלילה, ערב לפני הברית...

והכי חשוב: להחליט סופסופ, אחרי לחץ פיזי מתון ואיום על נישול מהירושה, מבני משפחתי ,היכן לערוך את הברית....

יותר קל להם לטוס בהמוניהם לחתונתה השניה של האחות בלונדון, מאשר לחצות את כ-ל הקו הירוק ולכבדנו בביקור בישוב!

בהתנחלות!

בשטחים הכבושים!

משפחתי מודיעה שאין מצב שהיא מגיעה לחגוג את השמחה במטען הנפץ הזה המכונה ישוב, בטענה שבכל רגע נתון עלול להתרחש פיגוע המוני, חדירת מחבלים לאולם השמחות בזמן האירוע, ירי מכיוון השכנים בכפר הסמוך ויידוי אבנים בדרך חזור, כקינוח...

אחרי אינספור טלפונים ונסיונות שכנוע מכל הכיוונים ההכרעה נופלת בסופו של דבר על קיום הברית בישוב, עם השכנים וחמולת החברים. הכי קרוב לבית, הכי נח לילדים, לינוקא  וליולדת!

אחותי, נציגת בני המשפחה, מודיעה לי בנימה שאינה משתמעת לשתי פנים, שאם לא נארגן להם הסעה ממוגנת ירי, שישכחו מאיתנו..

הבקשה התקבלה ומולאה באופן חלקי.. סידרנו להם הסעה ממוגנת (אבנים בלבד, בעלות 800 ש"ח.)

והתחננו בפני הנהג שלא יגלה זאת לנוסעים החרדתיים ...

(וגם יחסוך מהם את הסיבה..ממוגנת ירי=2000 ₪)

לבסוף, כעבור שבוע עמוס ומתוח, בני משפחתי היקרים נחתו על הירח, כלומר בישוב,  והסתכלו מסביבם בפליאה, בוחנים במבט של אסטרונאוטים, את הנוף.

 

"יש כאן בתים???  חשבנו שאתם גרים בגבעה עם כמה קראוונים!"

 "וואו, יש כאן פארק, ודשא, ורחובות!"

"והנשים כאן, נורא יפות! חשבנו שכולן מוזנחות, לבושות סמרטוטים, כמו שכותבים עליכם בתקשורת!"

"הנסיעה היתה צ'יקצ'ק, רבע שעה מאריאל ואנחנו כאן! אתם ממש קרובים לציוויליזיציה!"

"לא יאומן, חשבתי שהנסיעה תיקח כמה שעות טובות!"

"ואיזה נוף יש כאן, תענוג לגדל ילדים במקום כזה!"

"אפילו לא היינו צריכים לקחת פספורט!"

הם נראו גאים בעצמם על המאמץ העילאי שעשו, ואני לא שכחתי לרגע לפדבק אותם על כך.

נשמתי לרווחה כשעקבתי במבטי אחר בני משפחתי המצליחים להשתלב עם מיטב המכנסיים הקצרות, הגופיות והמחשופים  הנדיבים ,בנוף המקומי.

כל חששותינו של בעלי ואנוכי לפני האירוע התבדו לחלוטין כשראינו להפתעתינו שכולם אוכלים, נהנים, צוחקים ומרוצים.

אולי זה סימן לבאות?

אולי פתחנו כאן ערוץ?

הם ראו שזה לא כזה נורא להגיע אלינו, לבקר אותנו, נזמין אותם לשבתות, ליל הסדר, יום כיפור!

 

באותו הלילה אחותי דיווחה לי בטלפון: "את יודעת?? מתברר שההסעה לא היתה ממוגנת ירי!!!!!"

"אם הייתי יודעת את זה מראש לא הייתי מסתכנת ועולה אליה עם הילדים , זו ממש סכנת נפשות, אם היו יורים עלינו? זורקים בקבוק תבערה? רימון?"

"וגם, שכחתי לשאול, האולם שאכלנו, היה ממוגן ירי??"

"גם את הבר מצווה של הבכור אתם מתכוונים לחגוג שם? במידה כמובן שלא יפנו אתכם עד אז?"

"אל תדאגי" ניסיתי להרגיע את אחותי " יש עוד 5 שנים עד אז, ובזמן שנותר, אני מתכוונת ללדת רק בנות..."

באסה, הלך על יום כיפור אצלנו...