מי הוא המלך?

העובדה, הגירוש בגוש קטיף הצליח. מדברים על הרבה סיבות שגרמו להצלחה נוראה זו. אני חושבת שהסיבה העיקרית היא שלא החלטנו סופית מי הריבון עלינו.

ד"ר רעיה אפשטיין , י"ח בטבת תש"ע

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

אין להאשים את ראשי ישיבות ההסדר על ההחלטה שקיבלו בכנס לגבי ביטול ההסדר עם ישיבת הר ברכה. אמונתם-השקפת-עולמם חייבה אותם לעשות זאת. זוהי אמונה האומרת שמדינת ישראל היא מדינה קדושה, ראשית צמיחת גאולתנו, וצה''ל הוא צבא קדוש, ושירות בצה''ל עבודת קודש היא – ולכן גם מילוי פקודה הוא דבר קדוש שאין לערער עליו.

לא חשוב מהי הפקודה. לא חשוב מה החייל חושב עליה, ובכלל, אין צורך שחייל יחשוב. אין לו זכות לשיקול-דעת עצמאי. הוא סתם פיון, ואינו נושא באחריות על מעשיו, כפי שהתבטא בימי ההתנתקות אחד מהרבנים החשובים של הציונות הדתית.

העובדה שאמונה זו אינה מתיישבת עם כל אפשרות למחאה בתוך הצבא, ובוודאי לא עם סירוב פקודה – הוּכחה היטב בזמן גירוש היהודים מגוש קטיף. למאמינים בכך אין שום יסוד, ואף לא זכות מוסרית להאשים את ראשי ישיבות ההסדר.

אבל גם לאלה שאולי חדלו מלהאמין בזה אך עדיין לא הכריזו על כך ברורות ובקול רם – אין שום זכות מוסרית לתקוף את הרבנים, ולא יסוד לצפות מאותם רבנים לנהוג בניגוד לעצם אמונתם.

לכן אין לנו עניין לעסוק בהחלטת הרבנים. העניין הוא לעסוק בעצמנו, בבירור-עצמי, בחיפוש הסיבות והשורשים האמיתיים לכישלונותינו. ואפשר מאד שאחת הסיבות העיקריות היא הציפייה שהרבנים יבואו ויתנו את הפקודה שאנו כל כך כמהים אליה. שהם יחליטו עבורנו. שהם ייקחו אחריות, ובכך יסירו אותה מעלינו. ואנחנו נשאר... סתם פיונים.

*


נחזור לעצם הרעיון של קדושת המדינה. הטענה הנפוצה היא שמי שאינו מסכים לכך, הרי משתמע מכך שהוא נגד המדינה ושולל אותה מכל וכל. הוא נתפס כאותם חרדים שבאמת מתנגדים לקיומה, כאנרכיסט, כאויב מדינה ואולי אף אויב העם שרצונו להרוס, להחריב, להזיק...
נחזור לעצם הרעיון של קדושת המדינה. הטענה הנפוצה היא שמי שאינו מסכים לכך, הרי משתמע מכך שהוא נגד המדינה ושולל אותה מכל וכל. הוא נתפס כאותם חרדים שבאמת מתנגדים לקיומה, כאנרכיסט, כאויב מדינה ואולי אף אויב העם שרצונו להרוס, להחריב, להזיק...

יש המאמינים בשטות זו בתום-לב. ויש המפיצים טענה זו ומחדירים אותה למוחות שומעיהם בכוונה תחילה, שכן זוהי טענה נוחה מאד לשם ניטרול חופש המחשבה, חופש הפעולה, וחופש בכלל. היא נוחה ומועילה במיוחד במצבים הדורשים מאזרחי המדינה להיות סתם פיונים...

יהודי אחד אמר לי: "להיות ממלכתי אמיתי פירושו לומר 'איני מסכים' בשעה שמדינה עושה דבר רע". ואני חושבת שהעיקר הוא לא בחיפוש הדרך איך ליישב את הממלכתיות עם התנגדות למעשים רעים שעושה המדינה – אלא בשאלה מהו תפקיד המדינה כלפי אזרחיה. מהו היחס התקין והבריא ביניהם.

האם על האזרחים לשרת את מדינתם ללא תנאי ובכל מחיר ותעשה מה שתעשה – או האם תפקיד המדינה לשרת את אזרחיה? האם המדינה היא מעל הכל, או שמא היא כלי בלבד בידי אזרחיה? לשאלות פשוטות אלו ניתנו מזמן תשובות ברורות, והן הפכו ברורות ביותר נוכח הקמת שני משטרים טוטאליטריים במאה הקודמת, ולמידת הלקחים שהעולם הפיק מניסיון זה.

איך קרה שתנועה דתית נאורה שאחד מעיקרי השקפת עולמה הוא פתיחות לעולם החיצוני המודרני, ולדעתה פתיחות זו מבדילה אותה מהותית מן החרדים – איך תנועה נאורה זו, לכאורה אינה מתחשבת כלל ועיקר בלקחים הללו? שהרי מי שכן מתחשב בהם אינו יכול להמשיך לאחוז בהשקפה שמדינה – כל מדינה שהיא – היא קדושה ומעל הכל. אינו יכול לאחוז בהשקפה שהאזרחים קיימים למען המדינה, ולא המדינה עבורם. אינו יכול לאחוז בהשקפה שאזרחים, בצבא ובכל מקום אחר, הם פיונים חסרי רשות מחשבה. מי שהפיק לקחים הכי בסיסיים ממה שאיפשר הקמת משטרים טוטאליטריים רק כמה עשרות שנים אחורה – פשוט אינו יכול לייחס קדושה לשום מדינה, לשום צבא או פקודה מהצבא, ולכל דבר פוליטי או מדיני השייך לחיים החילוניים.

איך קרה שציבור של יהודים טובים, מאמינים ובני מאמינים, שומרי תורה ומצות  ויראי שמיים -  עדיין דבקים בגישה זאת? איך קרה שתנועה דתית המתיימרת ליצור גשר בין התורה לבין העולם המודרני, עדיין דוגלת בתפיסת המדינה שהיוותה יסוד משותף לשני סוגי המשטרים האכזריים ביותר לא רק במאה הקודמת, אלא אף בתולדות האנושות בכלל?

אולי זה משום שתנועה דתית נאורה זו אימצה בזמנו את גישת החלוצים-הסוציאליסטים, גישתם של מקימי מדינת ישראל שעדיין שולטים בה באופן מוחלט, למרות חילופי השלטון המדומים.

מעניין שהשליטים האמיתיים  דווקא למדו את הלקחים, והחליפו את השפה הסוציאליסטית בשפה ליברלית. כך, בעצם, הצליחו להנציח את שלטונם. אך הציונות הדתית נשארה נאמנה לאותה השפה, לא כשפה בלבד אלא כמו היתה אמת לאמיתה, אמת שאינה ניתנת לערעור. היא מאמינה בקדושת המדינה, והיא ממשיכה להאמין בזה למרות הכל, וכנראה רואה גם באמונה זו עצמה עיקר קדוש ומקודש.

מה קורה לאזרחים שבעיניהם המדינה היא מעל הכל? מה עלול לקרות לאזרחים דתיים המוסיפים לראייה זו פירוש דתי – כלומר, יוצרים מעין פולחן דתי של מדינה, דרך ייחוס קדושה למדינה חילונית, ואולי אף אתיאיסטית?

הם הופכים עצמם לגורם שמחזק (ואולי אף יוצר?) את הטוטאליטריות של המדינה הזאת. שהרי עוד לפני שהיא הפכה אותם לפיונים, הם הפכו את עצמם לפיונים במו ידיהם. עוד בטרם התחילה היא לרדוף אותם, הם הפכו עצמם לקורבנותיה בהתנדבות ומרצון – מתוך עצם הבחירה בהשקפה השׂמה את המדינה מעליהם, הופכת אותה לדבר קדוש.

כאשר אזרחים תופסים את המדינה כשליט בלתי-מעורער ורואים עצמם כלי בידיה – פירוש הדבר שהם בעלי תודעה טוטאליטרית. תודעה טוטאליטרית מהווה בסיס למדינה טוטאליטרית. תודעה טוטאליטרית של אזרחי המדינה, מחזקת ומבטיחה את קיומו של המשטר הטוטאליטרי הרבה יותר מכל שליט או שכבות שולטות. זוהי אמת היסטורית בלתי-מעורערת, שהוּכחה שוב ושוב. זהו אחד הלקחים המרכזיים מהקמת המשטרים הטוטאליטריים במאה העשרים.

שני המשטרים הללו נפלו, אך בשתי צורות שונות. המשטר הנאצי נפל במלחמה בעקבות ניצחון של כוחות החיצוניים לו, ואילו המשטר הקומוניסטי נפל בעקבות תהליך ארוך וממושך של התפכחות האזרחים מהמיתוסים, מאמונות שקר, משטיפת המוח – מכל אותן תופעות שהיוו והרכיבו ביחד את תודעתם הטוטאליטרית בעבר. המשטר הקומוניסטי נפל בעקבות תהליך ארוך וממושך שבעקבותיו האזרחים חדלו להיות פיונים של המדינה.

זה לא אומר שכולם הפכו במקום זאת למלאכים. בכלל לא. יש שהפכו להיפך ממלאכים. אבל הם חדלו להיות פיונים. התמוטטות הקומוניזם הוכיחה שזה אפשרי.

*

בתקופת יישום תוכנית ההתנתקות פורסם בעיתון "הארץ" ראיון שערך ארי שביט עם מפקד הגירוש, אדם שהוא בן למשפחה דתית-לאומית וחונך על ברכי הציונות הדתית. ואלה היו דבריו של מפקד הגירוש:

ידעתי שיש כאן התנגשות מלכויות. ידעתי איזו מלכות אני מייצג. כי הם התריסו נגד השליט, מתוך נאמנות למלך מלכי המלכים.
 (יהודי חדש, הארץ 9.9.2005.)


לכאורה פחדו כוחות הגירוש ממרי, מהתנגדות אלימה, כדבריהם. אך האמת היא שהם פחדו מהחרות, פחדו מעצם היותם בני ישיבה זו לא-פיונים. פחדו מעצם היותם נאמנים למלך מלכי המלכים שאין עוד מלבדו
מפקד הגירוש התרשם עמוקות מאמונה אדירה ששידרה התפילה שנערכה בישיבת 'תורת חיים'  בנווה דקלים. אך הוא ידע את מקומו. ולא במקרה כינה בשם "השליט" את המלכות שקמה נגד מלך מלכי המלכים. כוחות הגירוש פחדו מישיבה זו, מכיוון שידעו שחניכיה אינם מאמינים יותר בקדושת השליט. הם ידעו ששם כבר נעשתה הבחירה בין שתי המלכויות. ששם כבר בחרו במלך מלכי המלכים. ששם כבר יצאו משבי השניוּת, משבי הערבוב, משבי הרמייה העצמית. ששם כבר הפסיקו לברוח מן האמת הפשוטה, המאירה והמשחררת.

לכאורה פחדו כוחות הגירוש ממרי, מהתנגדות אלימה, כדבריהם. אך האמת היא שהם פחדו מהחרות, פחדו מעצם היותם בני ישיבה זו לא-פיונים. פחדו מעצם היותם נאמנים למלך מלכי המלכים שאין עוד מלבדו.

עובדה, הגירוש הצליח. מדברים על הרבה סיבות שגרמו להצלחה נוראה זו. ביניהן, דובר הרבה על כך שאנשי גוש קטיף" התפללו ולא נלחמו". הרבה נאמר על כך, שיש להילחם ולא להתפלל.

אבל אני חושבת שזוהי טענה הבאה מאלה שטרם הבינו את העיקר. אני חושבת שהעיקר הוא לצאת מהשבי. לצאת מהפחד מן האמת. לצאת מהיותנו פיונים.

העיקר הוא – לעשות בחירה. בחירה ברורה וחד-משמעית במלך מלכי המלכים. וזה אומר – בחירה בעצמנו כאנשים בני חורין.