מחלת נפש ושמה שמאלנות

הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב השתוללו משמחה, כשבישר להם סגן הנשיא ביידן על הגינוי האמריקאי את ישראל, בשל פרשת רמת שלמה.

מנחם רהט , ג' בניסן תש"ע

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: עצמי

מי שחיפש הוכחה כמעט מדעית ובהחלט ניצחת לתחושה המפעמת בקרב רבים וטובים בישראל כי השמאל הקיצוני בישראל איבד את שפיותו והפך למזוכיסט, שונא עצמו ועמו, יכול היה למצוא אותה לפני ימים אחדים באחד ממעוזי השמאלנות הקיצונית, אוניברסיטת תל אביב.

התנהגותם המחפירה של מאות הסטודנטים שהצטופפו עד אפס מקום באודיטוריום הדו-קומתי של האוניברסיטה, כדי להאזין לדברי הפרידה של סגן נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, שעה קלה לפני שהמריא חזרה לוושינגטון, הדהימה אפילו את ביידן עצמו.

אפילו הוא לא העריך עד לאילו תהומות עשויה להגיע השנאה העצמית העמוקה שהפגינו בהתנהגותם הבזויה, אלה שהוגדרו ע"י נשיא האוניברסיטה בתואר "מנהיגי הדור הבא של ישראל". ספק אם ישראל תישרוד עם "מנהיגים" כאלה. מה שבטוח, שעם "מנהיגים" כאלה לא צריך אוייבים כדי להתחסל.

*

גיאוגרפיה אמריקאית: הצפון נמצא במזרח


"לפני יומיים", הוא פתח פרק חדש בנאומו הארוך והידידותי עד כאן, "החליטה ממשלתכם לקדם תכנית בנייה במזרח ירושלים". וזו כמובן טעות ראשונה, במישור הגיאוגרפי (כי רמת שלמה נמצאת בצפון-מערב הבירה)
לאחר שתיאר את אהדתו לישראל – ועם זה לא היתה לסטודנטים בעיה ולזכותם ייאמר שהם אפילו מחאו כפיים – עבר ביידן לתאר את המשבר הדיפלומטי שליווה את ביקורו, על רקע ההחלטה לבנות בשכונת רמת שלמה בצפון ירושלים. ביידן היה נאיבי מדי כשהעריך שבהופעתו באוניברסיטה יהיה עליו להסביר ל"מנהיגי הדור הבא" את פשר הזעם שהביעה ממשלתו כנגד מדינתם.

"לפני יומיים", הוא פתח פרק חדש בנאומו הארוך והידידותי עד כאן, "החליטה ממשלתכם לקדם תכנית בנייה במזרח ירושלים". וזו כמובן טעות ראשונה, במישור הגיאוגרפי (כי רמת שלמה נמצאת בצפון-מערב הבירה), שאיש לא טרח להגיב עליה, אף על פי שהגדרת מיקומה של רמות שלמה במזרח ירושלים כמוהו כנסיון למקם את רחביה על הר הכרמל. אבל נניח לסטודנטים הדעתנים של אוניברסיטת תל אביב, וניתן להם ליהנות מן הספק: הם נמנעו מפגיעה בכבודו של האורח על ידי חשיפת בורותו הגיאוגרפית.

ביידן, כדיפלומט מנוסה, חש שהוא נכנס כאן לשדה מוקשים, ומתוך חשש שאו-טו-טו הסטודנטים יעוטו עליו (וירטואלית כמובן) ויקרעו אותו כדג, המשיך בקול רך: "כיוון שהחלטה זו, על פי השקפתי, פוגעת באמון הנחוץ לשיחות פרודוקטיביות, ביקשתי את רשותו של הנשיא אובמה לגנות אותה באופן מיידי וחד משמעי".

*

תרועות גיל ושריקות הסכמה

כאן הגיעה הדרמה לשיאה. ביידן השתתק לרגע כדי לקחת נשימה ולהיערך לקראת קריאות הבוז הצפויות של הסטודנטים, שמן הסתם אמורים היו כאן להקים קול מחאה ולגונן על ממשלתם הלגיטימית ועל בירתם. זה בדיוק מה שהיה קורה בכל מדינה מערבית, אילו הופיע בפני הסטודנטים שלה אורח זר, ויהיה רם מעלה ככל שיהיה, שמודיע להם כי הוא מגנה את הבניה בתחומי בירתם. זה לא היה עובר לא ברומא, לא בלונדון, לא בפריז ולא בברלין. במקרה הטוב היו מהסים אותו, בשם הכבוד הלאומי וכבודה של עיר הבירה, בשריקות בוז. במקרה הפחות טוב היו מטיחים בפניו עגבניות רקובות.

ביידן המתין לפחות לקריאות בוז. הוא ניסה לנמק את עמדתו: "מדובר בנושא רגיש בישראל ובארצי".

וכאן, לתדהמתו של ביידן עצמו, שציפה לגרוע מכל, הדהימה אותו תגובה סטודנטיאלית שניתן לפרשה רק בתחום הפתולוגיה של
לתדהמתו של ביידן עצמו, שציפה לגרוע מכל, הדהימה אותו תגובה סטודנטיאלית שניתן לפרשה רק בתחום הפתולוגיה של הנפש. אלפי סטודנטים הריעו לביידן במחיאות כפיים סוערות
הנפש. אלפי סטודנטים הריעו לביידן במחיאות כפיים סוערות, בתרועות גיל ובשריקות הסכמה, משל כאילו בישרו לכל אחד מהם שזכה במקום הראשון בתחרות "האח הגדול".

ואין מדובר בתופעה חריגה של שניים-שלושה סטודנטים מופרעים. גם שניים-שלושה, אילו רק הם נהגו כך, היו בבחינת שניים-שלושה שמאלנים יותר מדי. מדובר במאות רבות של סטודנטים מבולבלים, ששכחו אם לנו הם או לצרינו. הם רק התמוגגו מנחת, כאשר סגן נשיא ארה"ב גינה את מדינתם. מזוכיזם אמיתי במירעו. או במלים פחות דיפלומטיות: סיכלות, אם לא בוגדנות.

*

מופרעי הדור הבא

במחיאות הכפיים המתמרצות את החרם האמריקאי על ירושלים, הציבו עצמם "מופרעי הדור הבא" לצידם של "הרעים" – אלה שמונעים ממדינה ריבונית דמוקרטית יחידה במרחב לבנות בתחומי עיר בירתה; ושגם עליהם היה מוסכם שההקפאה שהם עצמם דרשו אינה חלה על ירושלים; ושהיו מודעים לכך שכל ממשלות ישראל הדמוקרטיות, ללא יוצא מהכלל, שמאל וימין, בנו בירושלים והרבה.

קשה להבין מה כל כך שימח את הסטודנטים שהבינו היטב מדברי ביידן (הם אפילו לא נזקקו לתרגום הסימולטני שנדחה על ידם בבוז), כי האמריקאים בהנהגת ברק חוסיין אובמה הפכו לפתע את עורם, ואימצו את האתוס הפלשתיני הערבי לגבי ירושלים בירת ישראל.

עד כדי כך מיקם עצמו הממשל האמריקאי בהנהגת אובאמה בצד של הרעים, שהוא ממלא פיו מים כאשר הפלשתינים עצמם יורקים בפרצופו שוב ושוב: לא רק שאינם מוכנים להגיע אל שולחן המו"מ ומאיימים באינתיפדה אלימה שלישית, אלא גם מצפצפים ממש ובריש גלי על האמריקנים ועל ההקפאה: בניגוד לתכניות הבנייה שברמת שלמה, שעוסקות רק בתיכנון על הנייר, עוסקים דחפורים פלשתינים בקביעת עובדות פיזיות בשטח: דחפוריהם מקימים עיר פלשתינית חדשה, רוואבי (גבעות) שמה, מצפון לרמאללה, ובנוסף הם מכבר סיימו לבנות, ללא שום היתר וללא שום תיכנון סביבתי מינימלי, איצטדיון כדורגל ענק במבואות הישוב פסגות, וכמובן ממשיכים לבנות כמטורפים בירושלים עצמה ללא היתרים.

*

תגידו, השתגעתם?

השתיקה של ממשלו של אובאמה לנוכח הבריונות הפלשתינית, היא שהניעה מן הסתם את ההנהגה הפלשתינית ה"מתונה" לצפצף ממש בפועל על אותו ביידן, דווקא בימי ביקורו באזור. בשעה שכל העיניים הופנו ביוזמה אמריקאית לעבר הבניה הווירטואלית ברמת שלמה, ציפצפה הרשות הפלשתינית על דרישה מפורשת וחד משמעית של ביידן, וערכה מחלקת ההסברה והתרבות בתנועת הפת"ח פסטיבל עממי לציון יום האישה הבין-לאומי, ולציון יום השנה למותה של דלאל אל-מוגרבי, ארכי-מחבלת פלשתינית, שיחד עם חבריה חטפה אוטובוס, ורצחה ללא רחם 37 ישראלים ופצעה עוד 70 – נשים וטף, זקנים וילדים.

כשכל הנתונים האלה מונחים פחות או יותר בפני הסטודנטים הדעתנים, מחריפה התהיה על שמחת זקנתם ועל עליצותם בשעה שביידן אורחם גינה אך ורק את ישראל ולא השמיע אפילו חצי ציוץ נגד התנהגותם של הפלשתינים.

איפה כאן בדיוק סיבה למסיבה? מעניין מה חלף באותה עת, חוץ ממאזוכיזם, שמאלנות קיצונית ותיעוב עצמי, במוחם הקודח של תלמידי האוניברסיטה שעל פי האתוס הפלשתיני בכלל צריכה לפנות את מקומה לטובת פליטי שייח'-מוניס, או במקרה הטוב להיות אוניברסיטת שייח'-מוניס.

איך אמרנו בתחילת הדברים? – מדובר במחלת נפש ושמה שמאלנות קיצונית. או כפי שנהג להתבטא ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, בימיו הטובים, כשנתקל בתופעות מופרכות מעין אלה: תגידו, אתם השתגעתם?...