כשאני מכין כוס-שתיה לרעייתי

בפסח נידון אדם על מזונותיו - ומשהו מעשי וקל שיכול מאוד להועיל לעניין...

הסופר הרב יוסף אליהו , י"ג בניסן תש"ע

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

"בפסח" - אומרת המשנה - "נידונין על התבואה".

גילה רבנו האריז"ל (ליקוטי תורה, וישב) שהעושר הפרנסה ומזונותיו של אדם, באים מצד השמאל המסמל את מידת הגבורה. והוא שרמז שלמֹה בחכמתו: "...בשמֹאולה -  עֹשר וכבוד" (משלי ג, טז).

השמאל, הגבורה, הדין - עניינם צמצום; הכנסה לִכלי-מידה. בעוד החסד הוא שפע עצום שלמעלה מכל מידה, בא הדין 'ומוריד' את החסד לחיי המעשה. החסד משפיע לכל, ללא כל הבחנה, כאברהם אבינו אבי מידת החסד; אך הדין אומר: לא לכל אחד מגיע; יש סדר בעולם, יש דין-וחשבון – והוא עוצר בגבורה את הרצון לתת ללא גבול. הדין והגבורה, הם מידתו של יצחק אבינו עליו השלום.


"אין ברכה שרויה בתוך ביתו של אדם, אלא בשביל אשתו; שנאמר: "וּלאברם הֵטיב בעבורה". גם מאורע זה שבו התעשר אברהם – אירע בדיוק בפסח!
אברהם - אבי החסד - הוליד את יצחק - אבי הדין - ויצחק נולד בפסח! (ר"ה י:). "בפסח נידונים על התבואה", פירושו שאז מודדים לכל אחד כפי המגיע. פסח, בגימטריא: קמח (החיד"א ב'נחל קדומים', וירא). לכן מהדרים ישראל קדושים, לתת דווקא בחג זה "קמחא דפסחא", כי בזה משווים הם את מידתם, למידתו של הבורא המשפיע בעת זו פרנסה לבריותיו.

פסח, הוא אפוא חג השילוב בין הימין והשמאל; החסד והגבורה. החסד העצום "מוליד" בפסח את יצחק, ובמידתו המיוחדת מתפרט השפע לפרטי-פרטים של צרכינו הגשמיים. והרי את בִּרכת "וְיתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורֹב דגן ותירֹש" (ברא' כז, ט) אמר יצחק בפסח! (רש"י שם, ט).

חידש הרב יקותיאל פיש שליט"א (שסדרת ספריו "סוד החשמל" העומדת להתפרסם, תאיר ודאי אור חדש בִּשדה פנימיות-התורה), שלכן נצטווינו "והִגדת לבִנך" את סיפור יציאת מצרים בליל ה'סדר'. סיפור, כמוהו כִּספירה, המורידה לפרטי הפרטים (לכן אסור לספור את ישראל, כי בכך מתגלה הצד הפרטי שבהם, והפרטיות עניינה דין). כשאנו יורדים בליל-ה'סדר' לסוף דעתו של הפעוט, ומפרטים לו לִפרטים את האור הגדול של נִסי ניסן - בכך אנו מושכים ממרום את שפע הפרנסה!

***

אמנם, השילוב התדיר והמצוי ביותר בין ימין ושמאל - מתקיים בָּאיש ובאשה. השפע יורד 'דרך' האיש, ומתפרט לפרטי-פרטים בידיה האמונות של האשה, כפי שעוד נתפעל לראות על שולחן-ה'סדר' (כן, כן, זו האשה שמידת הדין שבה, לא מניחה מִזה שבועיים להכניס לַמטבח משהו "שראה חמץ"... הדין, מוריד את הרעיונות הגדולים לחיי המעשה). על הקשר שבין נתינת הימין לשמאל - בין הבעל ורעייתו - לבין השפע שיורד ממרום לביתם המשותף, היה רבא אומר לקהל-עדתו: "כָּבדו את נשותיכם, כדי שתתעשרו". שאין ברכה שרויה בתוך ביתו של אדם, אלא בשביל אשתו; שנאמר: "וּלאברם הֵטיב בעבורה" (ב"מ נט.). לא יפָּלא, כמובן, שגם מאורע זה שבו התעשר

אברהם בזכות אשתו – אירע בדיוק בחג הפסח! (פרקי דר"א, כו).

תכל'ס: לאחרונה, התארחתי בתוכנית של העורך והמגיש הערכי ר' רפאל איש-רן, והקראתי את הקטע שלהלן. בסיום התוכנית נאמר לי, שבתוכנית זו של יום שישי בבוקר – שנושאה פרשת-השבוע - לא מגיעים טלפונים מִמאזינים. והנה לראשונה, באמצע הקראת "כשאני מכין כוס-שתיה לרעייתי", 'הופצץ' האולפן בטלפונים מנשים, שרצו לדעת מהיכן לקוח הקטע שאני מקריא? 'מידת הדין', שמחה לגלות שסוף-סוף מעריכים ומבינים את תפקידה בעולם!... שבתי הביתה, וגם התא-קולי היה עמוס בשאלות של נשים: "מאיזה מדרש, או ספר מחשבה, היה הקטע שהרב הקריא ברדיו?"...

אז הנה לפניכם, רבותי, שילוב קל ומעשי ביותר שבין החסד והגבורה, בין ה' ועולמו – בין איש לאשתו:

כשאני מכין כוס-שתיה לרעייתי – אני יודע שברגע זה יורד שפע רוחני וגשמי מוגבר לעם ישראל. ולמרות ששנינו בני-אדם פשוטים – כך גזרה החכמה העליונה: האיש מייצג את 'השמים', והאשה - את 'הארץ' וכל אשר בה.

כשאני עומד לקום ולהכין כוס-שתיה לרעייתי – אני לפעמים עייף מאוד, וחושב שבעצם גם האשה צריכה לכבד את בעלה. ולפעמים אפילו חושב, שהפעם לא כל-כך מגיע לה. אבל אני יודע שממש כך מרגיש גם 'הדוד' כלפי 'רעייתו', וביחד אִתי – הוא קם מִכִּסא דין ויושב על כסא רחמים.

כשאני שם את הקפה בכוס של רעייתי – אני נזכר במעטפה ששמנו בַקלפי, ויודע בוודאות שלַּקפה הזה יהיו תוצאות הרבה יותר טובות. כי בקלפי, לא בטוח ש'ההוא' אכן יבָּחר, וגם כשיבָּחר - אני מנחש כבר מראש מה בדיוק יעשה... אבל כאן התוצאות הן מובטחות, ובזכותן, יש יותר סיכוי ש'ההוא' יעשה את שהבטיח לפני הבחירות.

כשאני ממתין שהמים ירתחו – אני נזכר בסבא שרגא רובינשטיין שנפטר בגיל 94, ובחייו נהג לומר לאשתו בסוף כל ארוחה: "תודה רבה, יקירתי". יש לי זמן להרהר אז, לא רק "מתי יגיעו מעשַׂי למעשה אבותי", אלא אפילו למעשֵׂי יהודי מן השורה, שלמד תורה הרבה פחות ממני.


באמצע הקראת "כשאני מכין כוס-שתיה לרעייתי" ברדיו, 'הופצץ' האולפן בטלפונים של נשים...
כשאני מוזג את המים לרעייתי – אני בטוח שבזכות כך יֵרד יותר גשם! כי אני השמים, והיא הארץ. כך קבע משיב הרוח, ומוריד הגשם.

כשאני ממתיק את השתיה של רעייתי – אין לי ספק שבזכות זה תהיה לנו שנה מתוקה, הרבה יותר מאשר בזכות התפוח בדבש שאכלתי בראש-השנה. וכמה חבל, שהיא רוצה רק כפית אחת.

כשאני מערבב את הסוכר בשתיה של רעייתי – אני עושה זאת במרץ, ורואה בפועל איך השטן מתערבב, וקִטרוגיו נמסים כלא-היו. כי כל עניינו הוא: להפריד את הזכר מן הנקבה.

כשאני מכין כוס-שתיה לרעייתי – אני נזכר שהאשה וארץ-ישראל הם רעיון אחד: זו - בקדושת האדם, וזו - בקדושת המקום. וכשהקשר ביני לבין רעייתי המקודשת לי מתחזק – מתגבר עוד יהודי על רצונו לנסוע לחו"ל בתירוצים שונים, ודבֵק בארץ הקודש.

כשאני שם נענע של גוש-קטיף בַּתה של רעייתי – אני שומע פתאום בשמחה שעשרה זוגות צעירים, עברו סוף סוף לַקרוואנים באתר-הקבע למפוני גוש קטיף, בחֲלוּצָה. יכול מאוד להיות, שאם הייתי מהדר בעשרים השנים האחרונות ושם גם נענע בַּתה של רעייתי – הגירוש לא היה מתרחש.

כשאני מכין כוס-שתיה לרעייתי – לפעמים זה קורה באיזה אולם-שמחות. וכשאני עובר מִמלצר למלצר ומחפש היכן יש מים חמים – אני יודע שהקב"ה מתאמץ יחד אִתי למצוא כרגע זכויות לעם ישראל, ולחמם את לִבם.

כשאני מכין כוס-שתיה לרעייתי – לפעמים, אין לי 'ראש' לרעיונות קבליים. אז אני חושב בחיוך, איך אפשר לחסוך בכוס-שתיה שמחירהּ חצי שקל, את אלפי השקלים שמשלמים ליעוץ ולהנחיה-זוגית. ממני, וגם מילדי. שלא לדבר על הצער והנזק, שאין להם מחיר.

***

כשאני מכין כוס-שתיה לרעייתי – אני מכוון לדברי רבנו החיד"א (מורה באצבע, א, ח) שכתב:

"וביותר יהיה לו שלום עם אשתו, ויזהר בכבודהּ. ויכוון בכל פרט לכבוד השכינה –

והדברים עתיקים".