בשלהי ניסן תשס"ה, נתבקשה לגנזי מרומים הרבנית אסתר מלכה בקשי-דורון ע"ה, אשת מו"ר הראשון-לציון שליט"א הידוע בענוותו הגדולה, ובמסירות נפשו כבודו ומעמדו למען רוחניותו של "עמך" ישראל. בימים אלו של הכנה לקבלת-התורה, נעלה מספר נקודות מדמותה הנדירה כדי ללמוד ולהשתפר:

א. על אף המִּשרה הציבורית הבכירה של בעלה, חייתה כל ימיה בתחושה אמיתית של אדם מן השורה. תמיד היתה אומרת לבעלה: "אותך בחרו לרב ראשי, לא אותי". את חלק-הארי של חייה עשתה בחיפה, שם שימש בעלה כרב העיר; כשהיתה מגיעה לקופת-חולים, למשרד וכדו' והיו שואלים לשם משפחתה: היתה עונה רק: "דורון", כדי להקשות על הזיהוי; "ומה עושה בעלך?" - "עובד ברבנות"...

אמר בנה: "לְאמא קראו אסתר-מלכה. ואכן, משמעות שני השמות התקיימה בה עד תום: אסתר - עניינה צניעות, הסתרה; "אין אסתר מגדת". ועם זאת, היתה בה-פנימה תכונה של מלכות; של מי שיודע את מעלתו, ואינו נסחף אחר הבלי העולם-הזה. לדוגמה: מתוקף תפקידו, נסע אבא רבות לחו"ל. אמא, לא רצתה אף פעם לעזוב את ארץ ישראל. כששוכנעה לראשונה לנסוע עם אבא, היה זה לְכינוס

אמא נכנסה לארמון – ופתאום ראתה על הקיר תמונות לא צנועות... נדהמה: "מה?! איך אפשר בכלל להיכנס לכאן!?".

גדול של רבני אירופה, שדן בבעיות-שעה דחופות. אירחו אותם, באחד הארמונות המפוארים של צרפת. אמא נכנסה לארמון – ופתאום ראתה על הקיר תמונות לא צנועות... היא נדהמה: "מה?! איך אפשר בכלל להיכנס לכאן!?". היתה לה סלידה מכל דבר לא טהור, ואפילו מתמונה של חיה טמאה; תמיד התאמצה שהילדים יִראו רק דברים טהורים, קדושים.

למחרת, רצו להנעים את זמנן של הרבניות, ואִרגנו להן ביקור ב"מוזיאון השעווה" המפורסם. בכניסה, ראתה אמא פסלים...! "להיכנס לְמקום שיש בו פסלים?! מה אבא שלי היה אומר, אם היה רואה אותי מסתובבת בכאלה מקומות?"...

ממש כמו שנאמר על יוסף הצדיק, שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו! "...אני בת של משפחת לופס, של חכם שלום (רבה של עכו) - איך אכנס למקום כזה?!".

והיא נשארה בחוץ; בְּפתח המוזיאון, שאנשים 'חולמים' לבוא בשעריו.

למחרת, הִקדימה את חזרתה לירושלים, ומאז לא הסכימה עוד לצאת מהארץ. כששאלנו אותה: איך היה בחו"ל? - השיבה: "סתם בזבוז זמן". אמנם בעלי צריך לנסוע, ללמד תורה - אין ברירה; אבל מה אני צריכה לראות את טומאת הגויים!? זה היה השילוב המופלא של "אסתר מלכה" שבה: אשה צנועה - עם מלכות יהודית. שעם כל הצניעות והביטול העצמי, ידעה להפריד: להם יש את העולם שלהם, ולי יש את העולם האמיתי שלי".

ב. "צופיה הליכות ביתה" – מעודה לא דיברה בציבור, גם לא בפני נשים. אך בני-הבית זוכרים את "השיעורים" שהעניקה להם בִּתמימות של אמא יהודיה: בשבתות שבין פסח לעצרת למדו בבית "פרקי אבות", והעידו בניה, שתמיד היה נראה כאילו היא קוראת זאת לראשונה בחייה... כל משנה נאמרה בתמימות, בהטעמה, בחן אמיתי; כאילו היתה אומרת: "ילדים! תשמעו מה רבותינו אומרים! תשמעו איזה דְבר חכמה!".

כְּאשה גדולה, ביתה היה מרכז פעילותה. "כל דיכפין יֵתי ויֵכול" היה אצלה לא רק בליל הסדר - אמר הרב לאו שליט"א - אלא ממש בכל ימות השנה. מספרת הבת: "אמא לא הקימה ארגוני צדקה, ולא פתחה בתי-תמחוי, אבל בַּבית פנימה שִׂגשגה הכנסת אורחים מדהימה: ראשית, היתה מושיבה את האורח בראש השולחן, ליד הרב. שנית, אורחים הוזמנו לא רק לסעודת-שבת וכדו', אלא גם ל3- ימי ראש-השנה שצמוד לשבת... לליל-הסדר, גם כשערב פסח חל בשבת. ומובן שהאורח קיבל חדר, בְּבית, שאף פעם לא היה גדול מדי".

כשמדובר היה בחסד, הרבנית "חגרה בעוז מתניה"! סיפר הבן בהתרגשות:

"בפסח האחרון שלה, הגיע לְביקור גביר עשיר מאוד שמקורב לאבא. אמא ביקשה שיתרום לאנשים שאין להם, ולְכלות נצרכות (היתה לה קרן, המעניקה [עד היום] שמיכות-פוך לְכל כלה). העשיר תרם כמה אלפי דולר – אבל אמא לא הסתפקה בכך!... תיארה לו שיש עכשיו כל-כך הרבה נזקקים, ולכן שיוסיף מברכת-ה' שעליו. האיש השתכנע מהאופן הנחרץ שבו אמרה את הדברים, ואמר: "הרבנית, כל מה שאַת צריכה תִּקני - ואני אכסה הכל!". אבא שהכיר אותה, התערב מיד ואמר בחיוך: "כמובן, הכל בפרופורציה... אַל תחשבי ש...". אבל אמא אמרה לעשיר בהחלטיות: "תיתן כמה שאתה יכול. הרי הכסף הוא לא שלך, הכל של הקב"ה. וכי למה הוא נתן דווקא לך כסף? כדי שתהיה הבנק שלו".

הגביר, יהודי ספרדי בעל אמונת-חכמים עמוקה - התרגש עד עמקי נשמתו... הוא שאל את אבא, אם הוא רשאי לנשק את היד של אמא, כדי לקבל ממנה ברכה... כי הוא חש שהדברים נאמרו מתוך יראת-שמים טהורה; שהיתה זו אמת לאמיתה. שכשהיא אמרה שהוא 'הבנק של הקב"ה' זו לא היתה חנופה, אלא היא התכוונה לכך בכל נִמי נפשה".

ג. לראשונה נזדמן לכותב השורות לפגוש ברבנית, כשהבאתי לַרב את ספרִי "התורה המשמחת". הרב לא היה בבית; הנחתי את הספר על השולחן, וביקשתי שתמסור אותו לרב. היא נטלה את הספר, והחלה לעיין בו:

"אתה כתבת את הספר הזה?" - שאלה בהתפעלות רבה.

עניתי בחיוב – והיא, כמעט מתלהבת:

"לבדך כתבת אותו?! איך הצלחת להגיע לכל החומר הזה!? כזה ספר גדול... עכשיו כותבים את הספר על אבי, ואני רואה איזו עבודת-נמלים זו", והמשיכה להלל ולשבח.

יצאתי מבית הרב, כשאיני מבין על מה הטון המתפעל כל כך. היתכן שאשת הרב הראשי לישראל, שוודאי ראתה דברים בחייה - תתפעל עד כדי-כך מִספר?! לְימים, פגשתי במזכירו האישי של הרשל"צ, הרב שלמה בן שושן, ולא התאפקתי מלהעלות לפניו את תמיהתי. הלה צחק:

"אם תכיר אותה, תבין שההתפעלות לא היתה באופן מיוחד לכבודך. אני מכיר אותה עשרים שנה, עוד מחיפה, וזה האופי שלה; זו עין-טובה נדירה ביותר. אם מישהו יעמוד לפניה עם חולצה שנראית חדשה, היא תאמר מיד: "איפה קנית חולצה כל-כך יפה!? ממש מיוחדת!". וגם אם תראה אדם שכל בגדיו מלוכלכים, מכף רגל ועד ראש - היא תתפעל מהמשקפיים שלו: "כל-כך יפות לך המשקפיים האלה! איך הצבע ממש מתאים - איפה קנית משהו כל-כך מוצלח?"...



היא עמדה שם עם דמעות, ואמרה "תהלים" בדבקות. נבהלתי מעט; לא הבנתי מה קרה. היא התבוננה בי ואמרה: "רק שלא תיפול בגאווה מכל התשבחות והכבוד הזה

ד. בשיחה אישית, סיפר לי כבוד ה"ראשון לציון":

"כשנבחרתי לרב העיר בת-ים, גרנו עם 5 ילדים צעירים בדירה קטנה. כיוון שהיה ברור מראש שאבָּחר, קניתי כמה בקבוקי-משקה, הבאתי לה ואמרתי: "בערב, ודאי יכָּנסו חברי ועדת-הבחירות לברך אותי. כשהם יבואו, תגישי בבקשה את הכיבוד הזה לַשולחן". ואכן הם באו, והתחילו לברך אותי ולשבח וכדו' - ואני יושב ומצפה בכל רגע שהיא תגיש כבר את התִּקרובת.

אבל היא לא הגיעה...

לבסוף לא היתה לי ברירה; קמתי וניגשתי לחדר השני. אלוקים יודע...! היא עמדה שם עם דמעות, ואמרה "תהלים" בדבקות. נבהלתי מעט; לא הבנתי מה קרה. היא התבוננה בי ואמרה: "רק שלא תיפול בגאווה מכל התשבחות והכבוד הזה... נבטיח זה-לזה שנעשה הכל לשם שמים...".

ה. אמר הרב ישראל-מאיר לאו לפני מיטתהּ: "איני זוכר תמימות ביראת-ה' כמו של הרבנית, "תמים תהיה עם השם אלקיך" - זו היתה הרבנית בקשי-דורון. איזו אמונה שלמה! ללא רבב, ללא שיור, ללא סדק, ללא בקע.

כתוב במגילה: "אין אסתר מגדת". לא את כאבה, לא את ייסוריה, לא את מכאובה, ולא את כל מה שעבר עליה. אנחה לא שמענו. ללא קובלנא, ללא תלונה. היתה אומרת: את הטוב נקבל מאת האלוקים, ואת הרע לא?! תמיד שמענו: "בעזרת ה'", "אם ירצה השם", "ברוך השם" - אלה היו המִּלים בפיה. ומה שסיפר לי כעת בעלה, הרב שיחיה – קורע את לִבי, כי זה כל כך מאפיין אותה: לאחר שזכו להשיא את אחרון הילדים, הם שבו אחרי החתונה הביתה. נכנסו, סגרו את הדלת, והרב אמר לה: "נו, אסתר, השלמנו ב"ה את המעגל. חיתָּנו את כל הילדים, ועכשיו שוב נשארנו שנינו לבד"...

נענתה ואמרה לו מיד: "חס ושלום! אנחנו אף פעם לא לבד - הקב"ה תמיד אִתנו"...