מי שאינו תושב העיר נתניה, לא שמע מן הסתם על רבי דוד נשיא. האיש, שהשתמט מכל בימה פומבית. אך מי שגר בעיר - לא יכול היה שלא להיתקל בַּשם ובַּשמן הטוב שבישם כל פינה בעיר, בתורה ובחסד.

רבי דוד, יליד אפגניסטן, שעקב מצוקת פרנסה בבית הוריו גדל מילדותו במוסדות, היה חסיד ברסלב "של פעם". וּלְדוֹר אצלו מתקשר "ברסלב" רק לִצעירים מקפצצים לקול מוזיקה רועשת, ולִפשיטת-יד חייכנית של "לְזַכּוֹת אותך, אחי!" – ראוי להסביר מהו חסיד ברסלב "אורגינל": רבי דוד היה תלמיד מובהק של רֶבּ אוּשֶׁר פרונייד זצ"ל (נפטר לפני 8 שנים בירושלים) מזקני חסידי ברסלב בארץ הקודש. אצלו למדו הרבה תורה, בימים ובלילות, והתחנכו שיש לפשוט את היד - ולתת. בביתו של ר' אושר בשכונת 'מקור ברוך' בירושלים, התנהל במשך עשרות שנים מטבח לכל נזקק: את האוכל תרמו בעלי בָּסְטוֹת וחנויות משוק מחנה-יהודה הסמוך, וצוות נשים צדקניות עמד ובישל – מפעל המתנהל עד עצם היום הזה.

רבי דוד תלמידו, הגיע לנתניה ב1969-, עת הציבוריות הדתית היתה בחיתוליה. עבודתו בשוק הירקות של נתניה כמפריש תרומות ומעשרות, חשפה אותו אט-אט לכל מי שפגש בו פנים אל פנים. התום, טוהר המידות והחום האישי, נכנסו ללבבות. נזקקים פתחו את לִבם לפניו - והפכו לבניו. בערבים, היה מוסר שיעורי תורה בשכונות העיר, ולמרות חוסר הכריזמה, נמשכו רבים - כולל רחוקים מדת - אל הדמות שקשה היה לתייג אותה: כובע וחליפה, לאו דווקא שחורים; יראת-שמים שלא חששה לטבל דבריה בדוגמאות מן ה'חדשות' ומן הזמר הישראלי; וחזן העובר לפני התיבה בקול רך ונעים, ממש כבן המתחטא לפני אביו. רבי דוד נתבקש וערך חתונות, גם לרחוקים מכל דת ודין - דבר שהעלה-גבה אצל החרדים לדבר-ה', שגם בעיניהם נחשב כ'אחד משלהם'. וכשנשאל על-ידי בנו, מדוע הוא מסלסל ומאריך באופן מיוחד דווקא בחופות אלו, כשהטכס הדתי אינו ממש בראש מעייני החתן והכלה? המתיק לו אביו סוד בחיוך מבוייש: "כל דקה בחופה – חוסכת דקה של ריקודים מעורבים...".

"ערב שבת אחד", סיפר הבן על אופי הבית בו גדל, "מיהרתי עם אבא ל'מנחה'. בדרכנו, עמד חייל לבוש מדים ושאל: 'סליחה אדוני, מתי כאן השקיעה?'. אבא הביט בחייל, ופתאום חייך אליו: 'אני מכיר אותך...'. 'אותי?! מאיפה?'. 'מֵהר סיני' צחק אליו אבא; אחז בידו, חזר אִתו עד ביתנו ואמר: 'הנה, כאן אני גר. כשתגמור להתפלל, אל תשכח לבוא אלינו לארוחה'. אבא עשה חישוב מהיר שהחייל כנראה נקלע לַמקום, וּודאי אין לו היכן לאכול. ואכן, החייל הגיע אלינו באותו ליל-שבת – והפך לבן-בית במשך כעשר שנים, כולל תקופות של מגורים ארוכים".

רבים משומעי-לִקחו, היו באים בעיקר כדי לשטוח את לִבם אחרי השיעור, בִּבעיות של שלום-בית, מצוקה רפואית, כלכלית ועוד. ורבי דוד, "הכותל המערבי" של נתניה, פתח: את ידו, ככל שיכול היה; את אוזניו, אותן סיגל לשמוע קשה-יום במשך 3 שעות בקרן-רחוב; ובעיקר את לבו הגדול והרחום. כעת, עם הפטירה, מתקשה המשפחה לעמוד מול גלי האהבה החוזרים של 'עמך' ישראל: בַּיום

כשנשאל מדוע הוא מסלסל ומאריך באופן מיוחד דווקא בחופות של חילוניים – ענה כממתיק סוד: "כל דקה בחופה – חוסכת דקה של ריקודים מעורבים..."

הראשון ל"שבעה" הזדרז ר' שאול מיימון להביא את הארוחות, וסירב לקחת תשלום. המשפחה התעקשה לשלם, וכדי שלא "להסתבך" שוב עם נדיבות-לבו של האיש, הזמינה ביום השני ארוחות מקייטרינג "גלאט-אקספרס" שברח' סמילנסקי בעיר. אלא שלקראת סעודת ה"שבעה" שבליל היום השביעי, התברר שגם שם מתכוננים שלא לגבות תשלום... הבנים שהתחנכו לתת, נאלצו אפוא להרחיק ולהזמין את סעודת ליל ה"שבעה" בפתח-תקווה, כדי שיוכלו לשלם...

יהודי הגיע לנחם, ומסר מעטפה ובה אלף ₪: "אני רוצה זכות במצבה של רבי דוד". סוכת האבלים הוצפה באוכל ובמיני תקרובת יקרים, מאנשים הגרים בקצות מרוחקים של העיר. איש  לא יֵדע, מה העניק להם רבי דוד בְּיום מן האתמול. הגיס שנשלח לקנות כלים חד-פעמיים לאבלים, פלט תוך כדי תשלום שהקנייה היא לַ"שבעה" של רבי דוד – ומיד קיבל כתוספת צרור חבילות חינם: "זו הזכות שלנו!", התעקש בעל החנות. 

כל חוגי היהדות בנתניה, התחברו אל הדמות שקֵּרבה כל אדם בדרכי נועם, בחיוך נעים, ונסוגה-אחור בעדינות כשנפתולי החיים דחפוה... במשך שנים שימש כמלמד דרדקי בתלמוד-תורה, וכך סיפר אחד מאותם ילדים: "הייתי בן 6, ויום אחד התחשק לי לשתות חלב מיד אחרי ארוחה בשרית. מבלי שידעתי אז, הלכה אחותי הגדולה וסיפרה זאת לרבי דוד. והנה לאחר מספר ימים, אני שומע אותו מלמד פתאום על החשיבות של אי אכילת בשר וחלב, עם כל המעלות שיש בדבר. אני זוכר שכילד" - סיפר האברך בן ה25- לאבֵלים - "ישבתי במתח ואמרתי בלבי: 'איזה מזל שהרב לא יודע מה עשיתי...! כל היראת-שמים שלי, היא ממנו". אחרי 20 שנות עבודה בַּתלמוד-תורה, נסתבבו הדברים כך, שלרבי דוד 'לא נותרה' מִשרה. "באותה תקופה", סיפרה הבת, "עשה לי מישהו עוול בעבודה. אבא ישב בבית, ובאתי וסיפרתי לו זאת. הוא שמע, ולבסוף אמר לאט: "ומה אַת חושבת? שאני לא יכול להצביע ולומר שפלוני אשם בכך שאין לי עבודה? אבל אני יודע היטב, שהכל הוא רק מאִתו יתברך!".

לא חלף זמן רב, והיהלומן הנתנייתי ר' גבריאל לְויאוב רכש מועדון-לילה שעמד במרכז העיר, בחציו הקים בית-כנסת, ובחציו - "כולל". כמי שמבין מהי פנינה יקרה, פנה מיד לרבי דוד שיעמוד בראש הכולל החדש.

***

בחורף תשס"ז, נתגלתה בגופו המחלה. כאן החלו 3 שנים, שבמובן מסויים הִוו פִּסגה בחייו: מתייסר בכאבים ושוכב באפיסת כוחות – אך ברגע שמישהו הגיע לבקרו, היה מרצה באוזניו דברי חיזוק ואמונה במשך שעות רצופות! וַיהי לפלא.

לראשונה מאז כתב את "גן השלום", נאלץ הרב שלום ארוש שליט"א לעבור על רצון אשתו שהפצירה בו להישאר בבית, והגיע ללוויתו של רבי דוד...

בהזדמנות כזו, שמע כותב השורות מפיו לפני שנתיים, אחד מחידושיו החודרים של רבו הנערץ, רֶבּ אוּשֶׁר: "התורה אומרת, 'ואמרתָּ בלבבך, כוחי ועוצם ידי עשה לי את החַיל הזה'. היה רֶבּ אוּשֶׁר שואל: מדוע כתוב 'ואמרת בלבבך'? צריך היה לכתוב 'ואמרת בפיך'! – אלא שבַּפה, האדם מצהיר באוזני כולם על אמונתו בה': 'ברוך ה'!', 'בה' נעשה חיל!', הכל מאִתו יתברך! אבל בִּפנים, "בלבבך", שם הוא לוחש לעצמו משהו אחר לחלוטין: 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החַיל הזה'...

בקייץ אשתקד, באתי אליו עם בחור שהיה בראשית דרכו כחוזר-בתשובה. רבי דוד קלט מיד שהבחור זקוק לחיזוק בדרכו החדשה:

"היית בצבא?", פתח ושאל. הבחור, שנכנס לַחדר כשהוא מעט מתוח מפני "הצדיק", ענה ששירת בצנחנים, ורבי דוד שיבח את מסירות נפשו למען עם ישראל. "אם היית בצנחנים, אין סיבה שיהיה לך קשה לחזור בתשובה". תוך דקות 'התחבר' האורח לרבי דוד, שלמרות מצבו, הִרצה באוזניו דברי חיזוק במשך למעלה משעה: "...אתה יודע מה תגיד לחֶבר'ה שלך? תגיד להם: תִּראו, מה אני יכול לעשות? אני 'גנוב' על השם...". בסיום הדברים החודרים, רקדנו יחד "על-ידי ניגונים ומחיאות-כף, מתמתקים כל הדינים".

***

נאמנת לדרך-חייו הצנועה, הסתפקה המשפחה בְּפִרסום מודעת-אבל שכונתית, ולא הודיעה על לוויתו לרבנים ולאִשי ציבור שהכירוהו. בכל זאת, הצליח איש יחידה 669 ("חילוץ בהֶטֵּס") לשעבר, הרב שלום ארוש שליט"א, 'לטוס' מירושלים ולהדביק את הלוויה בבית העלמין של נתניה. 'בעצם', אמר בכובד-ראש לאחר שנשא דברי חיזוק בלבד כְּצוואת המנוח, 'לא עמדנו על סודו של רבי דוד'. הרב ארוש – שהשתדל לינוק מרבי דוד מתורת רֶבּ אוּשֶׁר, וידע שהלה מסתיר יותר מאשר הוא מגלה – ערך לרבי דוד "תיקון הכללי" מיוחד מיד עם הקבורה. מרגש היה גם לראותו רוכן לעבר הקבר, וקורא עם חסידיו לרבי דוד: "שלא יבלבלו אותך! תגיד להם שאתה רוצה רק לישיבה של רבנו! ישר לישיבה של רבנו!". לראשונה שמענו שם, שֶׁבעת פטירת הצדיק מנסים לפתותו ולספחו לישיבה אחרת, ולכן דואגים החיים לנתב את הנפטר לישיבה-של-מעלה שאיווה לה בחייו.

בחיוכו המפורסם, הוסיף והִתוודה הרב ארוש באוזני הבנים: "אמנם כתבתי בְּספר 'גן-השלום' שאסור לעשות מצווה בניגוד לרצון האשה, אבל אני מודה ומתוודה שהפעם 'הִברזתי'... אתמול חיתָּנו בן, ואשתי היקרה אמרה לי 'היום אתה לא נוסע לשום מקום!'. אבל מה לעשות? איך יכולתי שלא ללוות את רבי דוד?' (והבינו השומעים, שהבטיח לרבי דוד לעשות לו את "תיקוני ברסלב" בפטירתו).

ואם בְּזוגיות עסקינן: מִלותיו האחרונות של רבי דוד, הופנו לרעייתו רבקה, שגילתה ב3- השנים האחרונות כוחות עילאיים בַּטיפול בו:

"רבקה'לה, אני אוהב אותך, האם גם אַת אוהבת אותי?"...

האמנם כיוון בְּמשפט זה לסוד דבריו הקדושים של האדמו"ר מקומרנא זצ"ל:

שהגימטריא של "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (2576), היא בדיוק כגימטריא של האמור ב"בראשית" (כט, כ):

"וַיַּעֲבֹד יעקב ברחל שבע שנים, ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אֹתה"...!

תהי דרכו השלמה עם אלקים ועם אנשים, נר לדרכנו ואור לנתיבתנו.