הרב, אבא שלי
הרב, אבא שלי

הרב, אבא שלי איך אפשר להפרד ממך? איך נוכל לחיות בלעדיך? איך? הרב, געגועי כבר מעתה. זה הרבה יותר מגעגועים, זה ממש נוגע בעצם החיים. הרב, ליווית אותנו כל חיינו. בכל שלב ושלב, בכל צעד מכריע, ובכל צעד קטן. ינקנו ממך חיות, כשם שתינוק יונק מאימו. התרפקנו על מציאותך, נעמת לנו עד מאד.

הרב, מצד אחד אני קוראת לך אבא, אבל כשאני מתקרבת, אני רואה פתאום שאתה בעצם מלך. ממש מלך עם כל גינוני הנימוסין. אצילות אלוקים על פניך. אור שאין מילים להסבירו. חדות ובהירות וקדושה. אבא שלי, הרב, איך נוכל, איך נוכל בלעדיך?

ממתינים מאחורי הדלת בחיל וברעדה. מקישים ונרתעים לאחור. כשהדלת נפתחת נמלאים אימה, יראת הרוממות ויחד איתה, הרי באנו לשאול, להתיעץ, לבקש, ממש כמו ילדים שבאים לאבא. על מה שלא שאלנו – השבת. אף פעם לא דחית. אף פעם לא אמרת – 'הגזמתם! עד היכן תטריחו אותי?!' אף פעם לא אמרת 'גם בשביל שטויות שכאלה, אתם משחרים לפיתחי?'.

קראת כל שאלה בריכוז, בענין, גם אם כבר היית עייף מיום שכולו ארוך. התרכזת, חשבת, ובחדות אין קץ השבת תשובה בהירה, קצרה וקולעת. איך זה הולך ביחד? איך ההחלטיות והחדות באה ביחד עם הרוך והחום. העינים המשתתפות. הלב המאזין. איזו סבלנות אינסופית היתה לך? איזו ענווה? מה שתרצו – הרי אני כאן בשבילכם.

הרב, ים אינסופי של תורה. לא היתה שאלה הלכתית קטנה או גדולה שלא השבת עליה מיד. הכל נהיר ברור ושטוח לפניך. מן הקצה עד הקצה בשלמות. לא היה תחום שהיה אפשר לומר – זה שלך וזה לא. בהכל!!! אפשר היה לשאול שאלה מכל חלקי התורה, אפילו כאלה, שכמעט לא נתקלים בהן, והרב? הרב! הרב, מה נעשה? את מי נשאל? אנא נלך?

הרב, אבא שלנו, לילד יש אבא אחד ואמא אחת. אין לזה תחליף. ולנו? הרב אתה אבא שלנו. אין לזה תחליף! מצד אחד כשנכנסים אליך – כזו יראה. מצד שני, אני כותבת אליך – מכל הלב. כמו בת שיודעת שאבא שלה דואג לה. מה לא ביקשתי ממך? כמה ישועות כמה פעמים ! אף פעם לא אמרת לי 'רב לך!' לי? לכל יהודי באשר הוא. לכל עמך ישראל.

מעגלים אינסופיים של אנשים שבאו איש ושאלתו עמו. כן. גם כשכבר היית חולה מאד. גם כשכבר סבלת. גם אז המשיכו עמך ישראל לשלוח שמות לרפואה. לשאול איזה שם לקרוא לילדה, לבקש... על מה לא? גם שאלות קשות וסבוכות בהלכה.

הרב, התפילה שלך, בשקט. כמו מלך. עומד במקום בריכוז, בקדושה בדבקות. מקפיד לא לבלוט ושלא יחכו רק לך. אחרי התפילה הפתקים עם השאלות. אחד ועוד אחד ועוד אחד... כך מידי יום, אח"כ מלווים אותך החוצה. אני רואה אותך בעיני יורד במדרגות באצילות. מקפל את המעיל ונכנס למכונית. איזה הדר! איזה מלך יש שיורד כך לצרכי כל פרט ופרט? דאגת ליהודים בכל רחבי העולם. היית נוסע לקהילות שונות לעוררם, לקרבם, לשמור על קשר יהודי חם עם יהודי התפוצות. בשביל פולארד נסעת לקצה העולם. הרב, בשביל יהודי אחד נסעת עד קצה העולם, ועכשיו עזבת אותנו כך?

הרב, אין מספר לאלפי היהודים שנעזרו בך. שבאו לשאול. איש איש מעלה זכרונו, ונזכר ברגע שבו התלבט, סבל, התקשה, הסתבך ואתה התרת! בררת! הארת! פשוט, הארת את חיינו. נגעת בנקודה הפנימית של אלפים רבים מישראל. היית לנו אבא בכל תחומי החיים. אמרת פעם שצריך ללכת אל הרב לפני שהולכים לרופא, וכך עשינו אבל כך עשו אלפים. על כל שאלה בחייהם. אם היינו שומרים את כל מכתבי השאלות, אפשר היה לפתוח מוזיאון רב תחומי.

הרב, קראת את כל הצרות של עמ"י. סיפורי מצוקות קשים שבאו לפניך לברכה או שאלה. את כולם קראת, לכולם ענית אבל אף פעם לא נראית עצוב או נשבר. אהבת שמחה שירה ריקודים. בשמחת תורה – הרקדת את כל בית הכנסת. עמדת במרכז שרת, קפצת, רקדת, מחאת כפים, הורת מה לשיר, למי לשיר, ניהלת את השמחה שעות רבות, בלילה וביום ובלילה שלאחריו. גם כשכבר היית חולה. אבל עוד היית בבית, באו להתפלל מנחה ומעריב ואתה עודדת לשיר ושוב לשיר ושוב. כמה סבלת ורצית שישמחו, שישירו לה'.

קבלות הקהל במועדים. שעות שבהן ישבת ואלפים רבים עברו לפניך. באו לכבוד הרגל. בכמה בריתות היית סנדק? לכמה יולדות נתת את תיק הטלית כדי שתקל לידתן? וכמה ישועות פעלת? אינסוף לסיפורי הישועות, לאנשים שבאו לבקש ויצאו עם נס. אין מספר! וכמה הסתרת? אף פעם לא הראית את גודלך. לא נתת שיחושו ברוח קדשך. תמיד החבאת. כמעט הכל היה עטוף. מכוסה ונסתר. בכלל, אף אחד לא היה קרוב אליך ממש. גם מי שהיה קרוב ביותר. עדין היה רחוק.  הרב, כל-כך רחוק! היית רחוק וקרוב. יכולנו לגשת אבל עד אליך. להציץ יותר לעומק – לא יכולנו. ועתה?

הכל הכל, לא מתחיל להתקרב לתכלית הכאב. הרב, מי יקרבנו לאבינו שבשמים? מי יהיה השליח של הקב"ה בעולם? מי יהיה הבשר ודם שהוא קרוב קרבת אלוקים? "ואני קרבת אלוקים לי טוב" הרב היית לנו קרבת אלוקים. צנור השפע גם בגשמיות אבל בעיקר ברוחניות. צנור האהבה והיראה לה'. צנור הדבקות בה'. צנור הטהרה. צנור השמחה, צנור הקדושה, צנור הענווה, צנור האצילות. הרב מי יובלנו מכאן והלאה? מי ינחה אותנו? מי יורה לנו את הדרך? מי יחבר אותנו לאבינו שבשמים?

הרב, איך היית ילד אהוב על כל גדולי ישראל של הדור הקודם. כמה סיפורים סיפרת עליהם בדרשותיך, כמה החיית אותם בעיני הדור הבא, שלא זכה להכירם. שמותיהם חולפים בראשי, כולם בודאי יצאו שלשום לקראתך. ציפו לבואך. אהבו אותך כשהיית ילד צעיר ואהבו אותך עוד יותר כשנגלית אליהם אחרי שנות פרדה. כמה החיית את התורה? כמה החיית את מדרשי חז"ל? כמה חיות ושמחה היה בכל מה שלימדת? הכל היה ציורי לנגד העיניים.

הרב, כמה נזהרת שלא לפגוע באיש. אף פעם לא הערת לאנשים גם כשמעשיהם פגעו בך. הכל היית מחליק מעביר. לא נותן שיעשו מהענין עסק גדול. היית גדול המבליגים וגדול הרואים בעין טובה. לפעמים רצינו שתעיר כדי שנתקן, כדי שנלמד. אף פעם לא בדרך של הערות. מישהו שמע פעם הערה מהרב? איזו עדינות! איזו חביבות. לא בגלל שלא ידעת מה אתה רוצה. היית ברור והחלטי אבל יודע למחול ולוותר כדי שלא לצער. לא דיברת על קהלים שונים בישראל. לא עסקת בלהבהיר מדוע אחרים טועים. מדוע אינם עושים כהוגן. ואם כן, אך ברמז. כל יהודי באשר הוא יהודי קיבלת. עזרת. ענית. התענינת. אף פעם לא אמרת 'מה לי וליהודי זה?!' רבים מאיתנו היו כך מגיבים, כשאנשים זרים היו מבקשים טובתם, אבל הרב, אתה דאגת לנו יותר ממה שאבא דואג לבניו. דאגת לכל עם ישראל. אהבת כל יהודי. לא סתם אהבה, אלא אהבה שדורשת השקעה ומאמץ.

הרב, תנועות ידיך עומדות לנגד עיננו. עינך הנעוצות בנו שואלות, מנסות להבין מה חפצנו. פעם בגלימה עם כובע הראשון לציון, פעם במגבעת שחורה רגילה, ופעם עם כיפה שחורה וזקן לבן ארוך. ביתי כזה, משפחתי. רך.

הרב, כל כך הרבה הפכים שילבת. אהבת התורה שלך, והצמאון ללמוד וללמוד היו אינסופיים. בכל חדרי התורה, בכל הסגנונות, מכל הזרמים, בכל חלקי התורה. איך הצלחת להתגבר על הרצון ללמוד ולפנות עצמך לצורכי עמך? איך נשאת בעול הצבור בסבלנות אין קץ?

הרב, שילבת גאונות מחשבתית עם שקידת התורה, עם זכרון אדיר וכל זה עם מעשיות. ידעת לרדת לפרטי הפרטים המעשיים, של איך לעשות מה בכל תחום. חיברת את התורה למציאות, לפרטי החיים, לפרטי המכשירים, המכונות והמפעלים העדכניים ביותר. ידעת להסביר איך כל דבר עובד ומה אומרת ההלכה לכל מקרה ומקרה. הרב, הסידורים שלך, עם ההלכות הכתובות ליד כל ברכה ומצווה. המחזורים של החגים.

הרב, מה נאמר ומה נצטדק? נמצאנו אשמים. לא זכינו!

קווה קיווינו לנס. ראינו לנגד עיננו ניסים גלויים. הקב"ה הצילך כמה פעמים. חשבנו שגם הפעם. אומנם התיסרת ביסורים נוראיים אבל ראינו בהם חבלי משיח ממש!

הרב, שמך כולו, שם של גאולה. חשבנו, בסתר הלב, ממש בפנים, שאתה תהיה הגואל. נשאת בעול ישראל ממש כמו משה ודוד, שהקב"ה בחר בהם להנהיג את עמו. חשבנו שכשם שכתוב על משיח שהוא מתיר וחובש את פצעיו הנוראים. כך אתה סובל ומתיסר עד שיקרה נס. עד שפתאום תבריא ורוח ממרום תמלא אותך בישע וגבורה להנהיג את עמו ישראל. מרדכי הציל את ישראל וגאלם מיד המן הרשע. צמח הוא שמו של משיח ואליהו – אליהו הנביא זכור לטוב מבשר הגאולה.

מורנו ורבנו, אבינו מלכנו, נותרנו המומים וכואבים עד בלי די. איכה?

חשך העולם בעדנו. קדרו השמים. אין מי שיאיר את אפלת העולם הזה, ברגעי המצוקה, בימים של החושך שלפני הגאולה. היית האור שהחזיקנו ואבדת. מורנו ורבנו, אבינו מלכנו, את מי נשאל? מי יורנו? אבא שלנו, הרב, איכה?