מהרהורי הלב לזכרו של רבנו זצוק"ל
מהרהורי הלב לזכרו של רבנו זצוק"ל

"ויבכו את אהרון שלושים יום כל בית ישראל" (במדבר כ' כט'), דמותו של אהרון הייתה כה רבה ועצומה בקרב כל עם ישראל, עד שכל האומה הרגישה את צער וכאב אובדנו ולא פסקו מלבכותו במשך שלושים יום, מה שנתחדש בפטירתו של אהרון היה שהבוכים והדומעים היו אלו "כל בית ישראל ", כל בית ישראל לגווניו, מפלגותיו ודעותיו.

אהרון איש החסד, עמוד האהבה, "לפי שהיה אהרון רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו (רש"י).

כל בית ישראל חש תחושת אובדנות, אובדנות של גדול הדור שאבד, צדיק הדור שהלך ,"פסקן של הדור" (הרה"ג יעקב יוסף) שנסתלק , מרן הראשל"צ רבנו האהוב הרב מרדכי אליהו זצוק"ל.

האם ראוי שהנני הדל אכתוב דבר לזכרו של ענק בענקים?! באמת אי אפשר והקולמוס ממאן לכתוב, אולם חש אני שמתוך הכרת גודל הטובה שהרעיף, חיזק, תמך ועודד במשך עשרות שנים ובפרט ב20 שנים האחרונות שבהם יצאתי בהוראתו ובשליחותו לישוב אבן שמואל ולמוסדות בית מוריה, איני יכול לחשות.

ובהרהורי אני תוהה על מה אכתוב, על איזה דמות מהדמויות הרבים שהיו ברב?!

שמא על ילדותו בבית אביו המקובל האלוקי רבי סלמאן אליהו זצוק"ל, ארי במסתרים, בקי בכל סתרי סתרים, ממשיך תורת גדולי המקובלים, בית הספוג בקדושה וטהרה מיוחדת וכעדות בן דודה של אימי תחי', הרב יעקב סודרי שהיה רב בכפר סבא וחיפה, שבהיותם נערים לומדים בישיבת פורת יוסף, היה הילד מרדכי אליהו בנו של החכם סלמאן אליהו מסתופף ורץ ביניהם כדרך כל הילדים, וניכרים היו ניצני אהבת התורה והזריזות לכל דבר שבקדושה, עד שפתחו ואמרו כל יושבי בית המדרש  "זה חכם מרדכי (בן 7!) זה הקטן גדול יהיה, צדיק יהיה, פוסק יהיה ודברי הלומדים בבית המדרש נחתמו כפסק הלכה שגזרו שזה הקטן גדול ישראל וקודשו יהיה. ואולי זה הבית וזו ברכת וגזירת החכמים גורמים.

ואולי לא על ילדותו נדבר, כי אם על בחרותו כנער העומד לפני נגידים, בגזירת עירין של ראש הישיבה רבי עזרא עטייה זצוק"ל, או  "רב רבנן" כפי שהיה מכונה בפיו של רבינו הכ"מ, וכבחיר התלמידים בבית המדרש היה עומד להשיב על כל שאלה וקושיה, וכדברי ראש הישיבה  "רב רבנן", הקשו קושיה ושאלו שאלה בכל הש"ס כולו ראשונים ואחרונים , וסברתו של הבחור הרב מרדכי אליהו הייתה כאחד הגדולים.

או שמא נכתוב על הרה"ג רבי מרדכי אליהו, צעיר הדיינים בכל הזמנים, שבגיל כח' שמו עינם עליו גדולי החכמים לגדלו ולהושיבו על מידין להיות דן דין אמת לאמיתו. ובפקחותו יותר עושה שלום מכותב גיטין, שאף שתורת משה שגורה על לשונו בפסיקתו החדה והפסקנית כפי שכל שואל בכל התורה היה עולה משאול הספקות והתהיות, לבהירות ושמחה שאין לך שמחה כהתרת הספקות בפקחותו ידע בכל דין ועניין קשה ומסובך למצוא פתרון הן בהלכה והן באורחות חיים.

או שמא נדבר על הרה"ג הצדיק מרדכי אליהו, שבשליחות רבה הראשי של ארץ ישראל הראשון לציון הגאון יצחק ניסים זצ"ל, נשלח בחרדת קודש לטפל בעצמותיו הקדושות של איש האלוקים, הרב החיד"א, העלה ארונו ועצמותיו הקדושות בשנת תש"ך, ורבינו אך בן 30 ומבין כל צדיקי וגדולי הדור זכה להטפל לאיש האלוקים החיד"א.

ואיזו קדושה היתה בכל הנהגותיו- קדושה בכל המובנים- קדושה של קדושים תהיו – פרושים תהיו, קדושת המאכלים הנכנסים לפיו של רבינו, וקדושת היוצא מהפה – כמה זהירות והקפדה יתירה הקפיד על עצמו שלא יצא דבר איסור מפיו

ואולי על תורת הנסתר תלמידם של גדולי המקובלים אבל מי יודע מה רבה חוכמתו וכוונתו במסתרים.

או שמא נכתוב על רב הקהילה בבית כנסת הקטן "מעשה ניסים" בפינת הרצל רחוב בן דור,  ובית הכנסת  "מדרש משה" שע"י מכון מאיר עת שחזינו את הדרשן חורז ומטעים לבעלי בתים דברי אגדה והלכה כתורת ומתורת גאון עוזנו רבנו הבן איש חי זצוק"ל, איש רב פעלים , ומוסיף הוא אהבת תורה  ויראת שמים, בענוה גדולה מקשיב לכל שואל מבעלי הבתים, כאילו שאלו והקשו קושיית בעלי התוספות. ולכולם היה עונה בדרך העולה מבית הכנסת לביתו כאילו היה מסובב בגדולי הדורות, ובחן ובסבר פנים יפות עם בת צחוק משמח אלוקים ואנשים.

או שמא נדבר על הרב הראשי לישראל מרן הראשון לציון הנבחר להמשיך שושלת רבת שנים של גדולי החכמים הספרדים, הראשונים לציון.  ובשבתו על כסאו הרם יחד עם הכהן הגדול מאחיו הגאון רבנו אברהם שפירא זצוק"ל הרב הראשי וראש ישיבת מרכז הרב,  גידלו ורוממו לגאון ותפארה את מוסד הרבנות הראשית עד שכל באי עולם ידעו שמציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, בעמידתם האיתנה לכבודה של תורה וארץ ישראל.

או שמא נכתוב לא על תורתו אלא על מידותיו הנעלות.

כמידת זריזותו ועינו הטובה לכל דבר שבקדושה ומצוה, אשרי עין ראתה את רבינו אופה מצות, ונזהר על כל פירור ואפילו קודם הפסח לבל יתערב ח"ו, או שמא גרגיר קמח שבלתי נראה לא נילוש בתוך  הבצק, ורבינו מתבונן בכל מצה ומצה לראות האם ח"ו גרגיר אחד שלא נילוש כהלכה.          

ומה נדבר על חיבתו ועינו הטובה אשר היה שם על ארבעת המינים, כאילו היה נוגע במרגליות ואבנים טובות, ומתבונן ורואה שאין בו מתום פצע וחבורה לא מראה שחור ולא חסר ולא שינוי צורה. ואיזה  חיבה לאותיות הקודש הנכתבות בקדושה, בספרי תורה, תפילין ומזוזות ולהורות על איזה אות כתובה כהלכה בכתיבה תמה, או שמא חסרה איבר, ורבינו בקיא הוא בכל סוגי הכתיבה אם בבלי או תימני, ב"י ואר"י וכתיבה ואלי"ש כמנהג השבים מארצות צפון אפריקה.

ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, אם דם טוהר או דם נידה. ועוסק בשפיר ושיליא כדוד המלך – מתעדן הוא לפני כל שואל ושואלת ויודע כמה הרגשות וחרדות הן במראה והן בשואל- והכל עושה בשפה ברורה ובנעימה קדושה, ופעמים אף יורה מסוד ה' אל יראיו.

מה נאמר ומה נדבר על עמוד התפילה אשר אבד ,שליחם הקבוע של הציבור לעמוד בתפילה, תפילה של הורים כואבים, נער ונערה המבקשים זיווג הגון, תפילה למקשה ללדת וציריה מכאיבים, תפילה לחולה ולמי שנפל למשכב, ואלה השוכבים על ערש דווי, תפילה למבקשים פרנסה טובה ותפילה לבנים צדיקים, ותפילה על לימוד התורה ותפילה על כל דבר ועניין ורבים רבים נושעו בנוראות תפילותיו. ורבינו עומד בתפילה על היחידים ולמעלה בקודש תפילת צרתם של רבים, כמה פעמים קרא לעצרת וכנס הציבור להתפלל על שפך חללי בת עמי ביד אויב אכזרי, או ח"ו בעת שרוחות רעות מנשבות ומחשבת אוון של מנהיגים חסרי אמונה, הפושטים ידם על חבלי ארץ קדושה, והרב עומד וזועק ומריע לבטל הגזירה, בתפילות  נוסח הרש"ש והחיד"א והר"י פתיא ואף תפילות שכתב וחיבר הוא עצמו בעת צרה.

ואיזו קדושה היתה בכל הנהגותיו- קדושה בכל המובנים- קדושה של קדושים תהיו – פרושים תהיו, קדושת המאכלים הנכנסים לפיו של רבינו, וקדושת היוצא מהפה – כמה זהירות והקפדה יתירה הקפיד על עצמו שלא יצא דבר איסור מפיו.

ולמעלה בקודש מידה שאין דומה לה- מידת הענווה- הי חסיד הי עניו תלמידו של הלל,כיצד הטה אוזן לכל חלכאים ונדכאים , ממש היו בעיניו בניו של מלך, שכן יהודים הם בני מלכים, בניו של אברהם אבינו ע"ה. והוא רבנו עומד מקשיב לנערים וסבים תומך ומעודד.                        

ומשהו בנימה אישית בזמן שהיה צריך בננו היקר אליהו שיחי' לעבור ניתוח ראש מסובך, שמנו פעמינו מבית החולים איכילוב ת"א לירושלים, לראות פני השכינה ולראות את פני רבינו זצ"ל ולקבל ברכה, רבינו שפתח את דלתו לפנינו בסבר פנים יפות הכניסנו הוא עצמו לחדרו והיה כמשיח שעה ארוכה עם בננו שיחיה, כאילו היה חברו משכבר הימים ומספר מימי ילדותו ועד סבתו, ואנו ההורים עומדים ומתבוננים בפליאה כיצד עומד גדול הדור שכל שעה בלימוד ותפילה של צדיק עליהם נאמר "טוב לי יום בחצריך מאלף בחרתי", והוא יושב ומשוחח ומספר סיפורים של ילדות וסיפורי רבנות עם ידידו נער בן 15 (!),  מעודד ותומך ומסלק כל דאגה.

ועת יצאנו מחדרו ואני בקול ענות חלושה שואל ומבקש "הרופאים אומרים שהניתוח מסוכן ואפשר גם לתוצאות חמורות", והוא בפסיקתו הידועה אומר: "ישלח דברו וירפאם!" ללא כל ספק. ואני עוד מקשה אבל..  והוא עונה "הם יעשו עבודתם –ואנחנו נעשה עבודתנו". כך יצאנו שאנחנו יודעים באמונה שאם הרב עושה עבודתו – עבודה שהיא תפילה, וכידוע שאין תפילת צדיק חוזרת ריקם וצדיק גוזר והקב"ה מקיים. ותהילה לאל, על כל הטובה אשר גמלנו,  וב"ה הבן חזר לאיתנו ונתקיימו בו דברי רבינו הכ"מ: "ישלח דברו וירפאם".

ואולי ראוי לכתוב מידת ערבותו לכלל ישראל ולקיחת אחריותו לרומם קרן ישראל, כמה תבע מאיתנו ללמד תורה ברשות הרבים, לעסוק בחינוך ילדי ישראל, לעבור מבית כנסת לבית כנסת ולדרוש וללמד תורה ואמונה בהלכה ובאגדה, לא לוותר על שום תלמיד, להיזהר בבני עניים ועמי ארצות שמהם תצא תורה,  כמה פעל ודחף את הקמתם של הגרעינים התורניים בכל רחבי הארץ, וכל סיפור על ילד ומשפחה שהתחזקו בתורה ויראת שמים גרם לו לשמחה ונחת רוח.

ומה עם תפילותיו ומעשיו אשר פעל לרומם קרן משיח צדקנו, כמה נלחם על ישועת כלל ישראל וציפייתו הגדולה שתוושע יהודה וירושלים, ישועת עולמים, ויסוריו האחרונים ומסירת נפשו למען טובת כלל ישראל, צדיק הדור המגן על דורו כדברי החסיד במסילת ישרים (פי"ט).

"והנה האלוקים מצא את עוון עבדיך" אם ח"ו לא נדע על מה וכמה ואיך נכתוב ואם ח"ו נכתוב הספד שלא כהלכה. ואני בער לא אדע מה אעשה אם לא אצליח לכתוב על כל דמותו ואם אכתוב אולי אגרע –ועל כן עמד קנה אבל לא נדמו הרהורי הלב.

רק זאת נאמר יתומים היינו ואין אב ומי יתן לנו נחמה, מי יעוץ לנו עצה וידי מי תחזקנו תושיה. על כל אלה עיני בוכיה.

ויחד עם בכייתנו ודמעותינו אנו מלאי אמונה שמיתת צדיקים מכפרת, ומחייבת כל אחד מנאמני דרכו של רבנו זצ"ל להוסיף חילים לתורה תעודה ואמונה, ולהמשיך תורתו כולנו יחד ביתר שאת וביתר עוז באחריות למען כלל ישראל וארץ ישראל לתשועת עולמים.