מלחמת מאה שלושים השנים

מעשה שכמעט כל ילד מבצע בזמן זה או אחר. כאשר פוגעת האבן במים מתחילים להתפשט מעגלים ההולכים ומתרחבים עד שהם מגיעים לשפת הבריכה.

אריה יצחקי , ט' בתמוז תש"ע

אריה יצחקי
אריה יצחקי
צילום: באדיבות המצולם

כבר לפני שלושים שנה, בסוף שנות ה- 70 של המאה הקודמת הערכתי כי אנו עומדים בפני עימות צבאי מקיף עם אומת האסלאם. באותה תקופה פיתחתי ופירסמתי את "תורת המעגלים" של הסכסוך הישראלי- ערבי. סכסוך שהולך ומתפשט בהדרגה.

המשלתי את תחילת הסכסוך להטלת אבן לתוך בריכה של מים עומדים; מעשה שכמעט כל ילד מבצע בזמן זה או אחר. כאשר פוגעת האבן במים מתחילים להתפשט מעגלים ההולכים ומתרחבים עד שהם מגיעים לשפת הבריכה.

לפי תורת המעגלים שלי החל הסכסוך בשנת 1878 עם הקמתן של מושבות "העלייה הראשונה": פתח תקוה וראש פינה. בשלב הראשון ( "המעגל הפנימי" ) היה זה סכסוך מקומי שמקורותיו מאבקים בין מושבה יהודית לבין כפר ערבי או שבט בדווי והסיבות: בעלות על קרקעות, שימוש במקורות מים, גניבות חקלאיות, מעשי שוד ופער תרבותי שהביא לעימותים אלימים. שלב זה נמשך עד 2 בנובמבר 1917 התאריך בו ניתנה הצהרת הלורד בלפור על תמיכת ממשלת בריטניה בהקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל.

בתאריך זה מתחיל להתפתח המעגל השני של הסכסוך שהוא הסכסוך הלאומי. הסכסוך מתפתח למאבק על ארץ ישראל בין שתי תנועות לאומיות: התנועה היהודית הציונית והתנועה הערבית הלאומית.
השלב הראשון של מעגל העימות החדש הסתיים בנצחון ברור של צה"ל ששיחרר חלקים גדולים מארץ ישראל, וכפה בשנת 1949 הסכמי שביתות נשק על מדינות ערב.

שלב זה של הסכסוך נמשך שלושים ואחת שנים ובמהלכו הייתה סדרה של  שלושה עימותים צבאיים ( 1920/1, 1929, 1936/9 – "המרד הערבי הגדול"). העימות הגיע לשיאו ב- 1948 במלחמת העצמאות והוכרע לטובת היהודים בבירור ב- 14 במאי 1948 עם הקמתה של מדינת ישראל.

תבוסתו של האויב הערבי המקומי הביאה להתפשטות נוספת של מעגל חדש – מעגל סכסוך שלישי. ב- 15 במאי 1948 פלשו לארץ ישראל הצבאות הסדירים של חמש מדינות ערביות (מצרים, עבר הירדן, עיראק, סוריה ולבנון).  הסכסוך הפך ל"סכסוך מרחבי" בין מדינת ישראל ושכנותיה הערביות  הגובלות בה או סמוכות אליה.

השלב הראשון של מעגל העימות החדש הסתיים בנצחון ברור של צה"ל ששיחרר חלקים גדולים מארץ ישראל, וכפה בשנת 1949 הסכמי שביתות נשק על מדינות ערב.

למרות ההסכמים נמשך שלב "הסכסוך המרחבי" עוד 24 שנים ובמהלכו היו עימותים קטנים ושתי מלחמות – מלחמת סיני בשנת 1956, ומלחמת ששת הימים בשנת 1967. במהלך השלב השלישי של הסכסוך הושלם כיבוש ארץ ישראל ושוחררו מזרח ירושלים, יהודה ושומרון, רמת הגולן וחצי האי סיני.

ב- 6 באוקטובר 1973 – יום הכיפורים תשל"ז- תקפו צבאות ערב שוב את מדינת ישראל, והיה זה תחילתו של שלב חדש בסכסוך- מעגל רביעי- מלחמה נגד האומה הערבית. במלחמת יום הכיפורים נטלו חלק פעיל בשדה הקרב לא רק צבאות מצרים וסוריה, וחילות משלוח דיביזיוניים של ירדן ועיראק אלא גם כוחות צבא ממדינות ערב המרוחקות. בחזית הצפון פעלו חטיבת חי"ר ממרוקו וחטיבות חי"ר ושריון מסעודיה וכווית. בחזית הדרום פעלו חילות משלוח מלוב, אלג'יר וסודן.

בתחילת שנות ה- 80, בעקבות המהפכה האסלאמית באיראן החל הסכסוך לעבור למעגל התפשטות חמישי: "העימות עם אומת האסלאם".   ניצניו נראו כבר מיד לאחר מלחמת לבנון הראשונה בשנים 1983 – 1984 עם הופעתו של ארגון הטרור השיעי חיזבאללה ואחר כך בשנת 1987 כאשר הוקם ארגון הטרור הסוני חמא"ס, אך כעימות ממשי הוא מתחיל ב- 2006 במלחמת לבנון השנייה וב- 2008 במבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה. אנו נמצאים בשלב הראשון של המעגל החמישי בו אנו מתעמתים עם הסוכנים הקדמיים ("השטן הקטן") של האויב האסלאמי (סוריה, חיזבאללה, חמא"ס, אלקעידה) ולפנינו העימות הגדול עם "השטן הגדול" איראן.

את תזת "סכסוך המעגלים" הצגתי החל משנת 1978 מעל כל במה אפשרית בארץ, תחילה בקורסי פיקוד בצה"ל (בה"ד 1, קורס טיס ראשוני, קק"ש, קק"ח) ואחר כך במכללות במגזר האזרחי (אוניברסיטת בר אילן, מכון אבשלום ועוד). תיאורית "המעגלים המתפשטים" נתקלה בביקורת נוקבת, בעיקר הרגיזה הקביעה שלי שאנו עומדים בפני עימות כולל משולב עם מדינות ערב ואומת האסלאם. רבים וטובים (וגם רעים...) טענו שהתיאוריה הזוייה לחלוטין ואין לה בסיס. קולות הגינוי הפכו להיות צורמים בייחוד לאחר הסכמי השלום עם מצרים וירדן ובעיקר לאחר "הסכמי אוסלו" עם האויב הערבי המקומי. "פעילי שלום" ו"נביאי המזרח התיכון החדש" קבעו כי הסכסוך נגמר, המעגלים הגיעו לקצה הבריכה ועתה הם קורסים פנימה- חזרה למרכזה. כל טיעוני ש"הסכמי השלום" הם הסכמי תועלת קצרי טווח- הסכמי דמה שיסודם בשיטה המוסלמית של "הסכמי קורייש", היינו דחיית המשך המאבק כדי להתארגן מחדש ולהרויח זמן; נידחו בבוז, המימסד הצבאי והאקדמאי הגדיר את "תורת המעגלים" כ"דעה חריגה".

התאוריה ההיסטורית הזאת מנוגדת לחלוטין לתיאוריה המקובלת על מרבית ההיסטוריונים הצבאיים הישראליים לפיה מלחמת 1948 הייתה המלחמה הערבית הישראלית הראשונה (פרופ' בני מוריס), וכי כל המלחמות נמשכו 25 שנים והסתיימו למעשה בשנת 1973

(פרופ' מוטי גולני).

אך הזמן עשה את שלו והסתבר כי הסכסוך לא רק שלא הסתיים אלא שהוא אכן התרחב. ועתה ביוני 2010 – "מלחמת מאה שלושים השנים"- בין התנועה הציונית לבין אויביה הערבים והמוסלמים הגיעה לשלב מכריע. מנהיג חוד החנית של האוייב – איראן הנאצו- אסלאמית- מצהיר בגלוי על כוונתו להשמיד ו"לאייד" את מדינת ישראל. הוא תוגבר לאחרונה במעצמה האיזורית תורכיה שהייתה עד לא מכבר בעלת ברית אסטרטגית של ישראל; וגם חותמי הסכמי השלום וצאצאיהם משמיעים קולות חדשים ומאיימים.

אין ספק, העימות הגדול ביותר מאז מלחמת העצמאות לפנינו. נתפלל שתהיה לנו הנהגה ראוייה, יצירתית ומבריקה שתאפשר לעם ישראל וצה"ל לשבור את בריח דמשק ולרסק את קשת שושן (טהרן).