גוייסנו לכל החיים

תלמידי ישראל צריכים להכיר את הרוח הגדולה שהניעה את מייסד הלח"י ולשאוב ממנה מלוא חופניים אומץ ועוז רוח, כדי שבבוא היום יוכלו לשאת על שכמם את משא העם והמדינה.

רא"ל במיל. משה (בוגי) יעלון , ט' בתמוז תש"ע

השר יעלון
השר יעלון
צילום: יששכר רואס באדיבות כנס ירושלים

המילים מסירות נפש, גאווה לאומית ויהודית – זוהמו זה מכבר בשיח הציבורי, והפכו מקונסנזוס - למילים פוליטיות מסומנות לשלילה שבעים השנים שחלפו מאז נוסד ארגון לוחמי חרות ישראל, מספקות פרספקטיבה היסטורית לא-רעה על מה שהשגנו ומה שיכולנו להשיג, ומאירה באור בהיר את אתגרי המחר של מדינת ישראל והעם היהודי.

"הרי את מקודשת לי מולדת, כְּדַת מֹשֶׁה וישראל", שר מייסד הלח"י, החולם והחוזה, אברהם שטרן. "וְרָחַקוּ מִמֵּךְ מְבַלְעַיִיךְ בְּחַיַּי וּבְמוֹתִי, אֲנִי רֹאשִׁי אָלִין בְּחֵיק הָרַיִךְ, אַתְּ בְּדָמַי לָעַד תִּחְיִי".

זו המחויבות העמוקה של הלוחם העברי למולדתו, מחויבות של איש לאשתו, אשת חיקו, אם ילדיו. מחויבות שהיא מעבר לכל מידה וחשבון. המחויבות העמוקה עד כדי מסירות נפש שאפיינה את לוחמי המחתרת הקטנה הזאת, השפיעה על רבים ביישוב היהודי. דמותו של יאיר הפכה למיתוס עברי שלאורו התחנכו ישראלים רבים.

המילים הטבעיות בפיו של יאיר – "מקודשת", "מולדת", "חיים ומוות", "בדמיי לעד תחיי" – מסירות נפש, גאווה לאומית ויהודית – זוהמו זה מכבר בשיח הציבורי, והפכו מקונסנזוס למילים פוליטיות מסומנות לשלילה כמו "קיצוניים", "לא נאורים" וכדומה.

אין זה חזון נפרץ במחוזותינו לקרוא השוואה נואלת בין לוחמי המחתרות שלנו למחבלי הטרור החמאסי והג'יהדיסטי. חלשי-הדעת שבינינו אף משווים בין הרוגי המלכות שלנו - לטרוריסטים המתאבדים שלהם. השלטון הבריטי הרי כינה את לח"י "כנופיית שטרן", ואותה רוח נושבת גם היום בחלקים לא מבוטלים של אירופה ואמריקה.
מלחמת הקוממיות לא תמה. היא לבשה צורה ופשטה צורה, ואירועי הימים האחרונים הוכיחו לכולנו, שאין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו, אבל לשם כך עלינו לחזק את הרוח הלאומית, את ערכי הציונות הבסיסיים ואת היחד הציבורי

אכן, יש מסירות נפש ויש מסירות נפש. גם הנאצים מסרו את נפשם בעבור האידיאלים שהאמינו בהם. צריך לקרוא היסטוריה, ללמוד את קורות הסכסוך כאן, כדי להבין על מה מסרו לוחמי המחתרות את נפשם, ועל איזה רוע מסרו אותם שפֵלים את נפשם. לא צריך להתבלבל מהדמיון החיצוני. אפשר להיות אידיאליסט גם לְרֶשַׁע וחמס.

לא גדלתי בבית של לח"י או אצ"ל, אלא של ההגנה. היריבות המרה בין הארגונים הייתה ידועה לי, יריבות שהתבטאה גם בנפתולי הפוליטיקה הישראלית מאז קום המדינה.

עם זאת, תרבות הפסילה של לח"י ואחרים הייתה זרה לי. אולי זו הסיבה, שבגלגולי הנסיבות מצאתי עצמי לאחר שירותי הצבאי במפלגה שאיחדה את יריבֵי מפלגת הוריי.

פסילת הדעות והוקעת קבוצות חברתיות נעשתה בראש ובראשונה באמצעות כלי בולשביקי ידוע: דה-לגיטימציה של היריב ופסילתו. אנחנו סובלים מכך גם כיום בארץ ובעולם.

האמת היא שהרעיונות שֶׁהִפְרוּ פעם את מפא"י ההיסטורית ואפילו את מפ"ם, כמעט ונגוזו מהמחנה שמתיימר להמשיך אותן. לצערי, צאצאיהם הפוליטיים של מנהיגי המדינה מתייחסים לציונות בעירבון מוגבל, ואותה הגבלה חלה גם ביחס למקומה של ארץ ישראל במשנתם הפוליטית.

רעיונותיו של "יאיר" צריכים לשמש מקור ללימוד ולדיון. תלמידי ישראל צריכים להכיר את הרוח הגדולה שהניעה את מייסד הלח"י ולשאוב ממנה מלוא חופניים אומץ ועוז רוח, כדי שבבוא היום יוכלו לשאת על שכמם את משא העם והמדינה.

אבל לא רק תלמידי ישראל; גם אנחנו, נבחרי הציבור צריכים למלא את ידינו וללמוד מיאיר ולוחמיו דבקות במטרה מהי, חזון ואמונה בצדקת הדרך, חזרה אל הערכים הבסיסיים שאיחדו אותנו לא מזמן - ומכוחם יכולנו לכוחות היסטוריים גדולים ורבי עוצמה.

זאת לדעת: מלחמת הקוממיות לא תמה. היא לבשה צורה ופשטה צורה, ואירועי הימים האחרונים הוכיחו לכולנו, שאין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו, אבל לשם כך עלינו לחזק את הרוח הלאומית, את ערכי הציונות הבסיסיים ואת היחד הציבורי.

חלק מאתנו כבר אינם "חיילים אלמונים", את המדים הורדנו זה מכבר, אבל עדיין "מסביבנו אימה וצלמוות", ומדינת ישראל מוסיפה להילחם על חייה לעתים בדרכים דומות לאז ולעתים בדרכים שונות ואחרות. מה שבטוח הוא ש"כולנו גויסנו לכל החיים" ו"משורה משחרר רק המוות". 

לא רק תלמידי ישראל; גם אנחנו, נבחרי הציבור צריכים ללמוד מיאיר ולוחמיו דבקות במטרה מהי, חזון ואמונה בצדקת הדרך 

(נאומו של יעלון במרכז מורשת מנחם בגין במלאת שבעים שנה ללוחמי חרות ישראל)