הרב אליהו - איש הלכה וענווה
הרב אליהו - איש הלכה וענווה

זיכני הקב"ה להסתופף בביתו של מרן להתאבק בעפר רגליו, לשתות בצמא את דבריו ולהיות ממדפיסי שיעורו השבועי 'קול צופיך' מזה כשש שנים. כאשר בכל יום שני בשבוע הייתי מדפיס את השיעור, והייתי יושב בביתו של הרב כשהיה מתקן ומוסיף עוד מדיליה כמעיין המתגבר. אי אפשר לתאר את אותם שעות מרובות שישבתי בבית הרב, כמה למדתי מתורתו, ממידותיו, מחוכמת החיים שהיתה בו. ואי אפשר לתאר את אותם שעות שבהם הרגשת מעין עולם הבא, הידבקות בשכינה, שום מימד של זמן רק קדושה וטהרה האופפת אותך מכל כיוון. 

ברצוני לשתף אתכם קוראים יקרים בכמה סיפורים אישיים שמהם נלמד מי היה מורנו ורבנו ועט"ר זיע"א.

יש סיפורים שמתוך המעשה לימד הרב את המעשה אשר יעשון. יש מהסיפורים שמהם מתגלה כיצד היו עיניו של הרב צופיות למרחוק, וצדיק גוזר והקב"ה מקיים, וכל זה בזכות כח התורה, כח הקדושה, כח הטהרה שהיתה בו ונשמתו הזכה שהיה בה מקום ללכד את כל ישראל זיע"א ותנצב"ה.

המצות של הרב

לאחר נישואי, גרנו אני ואשתי כמה בתים מהרב ברחוב 'ימין אבות'.

היה זה אחד מערבי הפסח -

אשתי אמרה לי: 'למה שלא תלך ותאפה מצות עם הרב'? אמרתי לה: 'מי אני שאלך, וגם אין זה טבעי להידחף, ולא נעים לי..'

כיון שהיו הרבה אנשים שידעו שאני מדפיס את שיעורו של הרב 'קול צופיך', היו שולחים דרכי, שמות לברכה לחולים, ליולדות או שאלות להתייעצות עם הרב ועוד מיני רבות שאין כאן המקום לפורטם. באותו ערב פסח התקשרה אחותי  שגרה באחד היישובים וביקשה ממני ללכת לבית הרב עם שֵם של חולה שצריך לעבור ניתוח ולבקש ברכה כי מצבו קשה מאוד. הלכתי לביתו של הרב היה זה כבר מספר שעות לפני כניסת החג. דפקתי על הדלת והנה הרב פותח את הדלת. נישקתי את ידו ביראת כבוד ובקשתי ממנו למסור לו שם לברכה. הרב נטל את הפתק ובירך. נישקתי שוב את ידו ואמרתי 'שלום' ויצאתי והדלת נסגרה אחרי.

לא עבור מספר שניות והרב פתח את הדלת וקורא לי: 'נועם בא תכנס, תמתין רגע'! עמדתי והמתנתי.

הרב נכנס לאחד החדרים וחוזר אלי ובידו חבילה עטופה בנייר לבן ואומר לי: 'זה בשבילך מהמצות שלנו'!

ליבי דפק בחוזקה והרגשתי מיעוט ערכי מי אני ומה חיי שאזכה לכך, אך בודאי שזו זכותה של אשתי 'מנשים באוהל תבורך'. אמרתי לרב: 'תודה רבה', נישקתי את ידו והלכתי.

כשירדתי במדרגות הלכתי בזהירות שלא ישברו המצות. אבל כשיצאתי מהבניין, לא הלכתי, דילגתי וקפצתי משמחה.

הגעתי במהירות לביתי פתחתי את הדלת ואמרתי לאשתי בקול רם: 'הנה המצות שלך'!

אין לי ספק כי הרב היה בעל רוח הקודש, צופה למרחוק. 

האירוסין שלי

כשהתחלתי לצאת בקשרי השידוכין, יצאתי עם בחורה טובה מאוד בחודשי הקיץ, כ- 3 חודשים, עד כמעט ראש חודש חשון של שנת תשס"א, אבל כשדיברתי איתה באופן רציני על חתונה, היא היתה לא החלטית.

לא ידעתי את נפשי. אך כיון שמידי שבוע הייתי אצל מורנו ורבנו זיע"א, אמרתי אשאלה ממנו מענה לשון.

כשסיפרתי לרב את אשר על ליבי, אמר לי הרב בהחלטיות: "תשאל אותה שאלה אחת, מתי את רוצ

בשבוע של שבע הברכות שלי, באתי לביתו של הרב מספר פעמים בשאלות הלכתיות. כשהגענו למסדרון המוביל לחדר הלימוד שלו. הרב נעצר וסימן לי בידו ללכת לפניו. אמרתי לו: 'כבוד הרב, אני אחריו', אך הרב לא וויתר ואמר: "חתן כמלך"!.

ה להתחתן? ואם היא תגמגם - זה לא הזיווג שלך! ואתה תמצא אותו בקרוב!" כך סתם ולא פירש.

באותו היום קבעתי פגישה עם אותה בחורה, דברנו בינינו, ובין לבין שאלתי אותה כפי שאמר לי הרב: "מתי את רוצה להתחתן"? והיא.. התחילה לגמגם... ושהיא צריכה עוד זמן לחשוב...

אמרתי לה: 'אם כך, אני לא חושב להמשיך, כי אני יוצא למטרה רצינית, ונפרדנו בברכה האחד לשנייה ולהיפך והלכנו לדרכנו.

באותו השבוע - הכירו לי את אשתי שתחי'.

לאחר תקופה קצרה, לקחתי את אשתי לעתיד, לבית הרב שיברך אותנו, ובאותו לילה החלטנו על אירוסינו.

בשעה טובה בנר שמיני של חנוכה - התארסנו. יום לפני האירוסין הייתי בביתו של כבוד הרב, ואמרתי לו: "מחר אני מתארס". והוא שאל אותי בפשטות: "היכן זה יהיה, איזה רחוב וכו'. אמרתי לו את שם הרחוב בשכונת 'גבעת שאול', מס' בית כך וכך קומה כך וכך, בשעה פלונית.

למחרת ערב האירוסין בבית משפחת אשתי בגבעת שאול, רק המשפחה הקרובה נמצאת, אבי מורי שיבדלח"א אמר דברי תורה, והנה דפיקות בדלת, ומי שם? כבוד מורנו ורבנו הרב מרדכי אליהו זיע"א עם הרב שמואל זעפרני שליט"א. אי אפשר לתאר איזו זכות נפלה בחלקנו, ואיזו שמחה גדולה היתה, ואיזו שמחה היתה לחמי וחמותי שלביתם נכנסה ברכת אליהו. הרב ישב ודיבר דברי תורה וביאר את דברי הנביא זכריה:

"ראיתי והנה מנורת זהב כולה, וגולה על ראשה ושבעה נרותיה עליה שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה ושנים זיתים עליה, אחד מימין הגולה ואחד על שמאלה". כשסיים הרב את דבריו בירך אותנו. 

כאן יש להוסיף שכשרצינו לקבוע את מועד החתונה, הורי אשתי רצו לאחר הפסח כלומר אחרי ל"ג בעומר, והורי רצו - מקסימום בראש חודש ניסן.

באתי לפני הרב והתייעצתי כדת מה לעשות (כי לא רציתי שלפני החתונה יחלו וויכוחים).

שאל אותי הרב: "מתי אתם רוצים להתחתן?" כשהדגיש בקולו את המילה "אתם".

אמרתי לו: "כמה שיותר מוקדם".

הרב הרהר מעט, דפק על השולחן בידו, ואמר: "עוד לפני פורים אתה תתחתן!" וסימן בידו כלפי מעלה.

החתונה התקיימה בכ"ז שבט באותה השנה, וכמובן שעורך החופה היה מורנו ורבנו זיע"א.

הוא עוד יוריד מתשלום השכירות

כאמור, לאחר נישואי, גרנו כמה בתים מהרב ברחוב 'ימין אבות'. דירה זו היתה שייכת לאנשי חסד הגב' רבקה ז"ל ואדון יוסף ז"ל, כפי שנהגנו לכנות אותו כיון שהיה איש חסד, שניהם כבר אז עברו את גיל 90 שנה.

לכל אחד מהם נפטר בן הזוג, והם שהכירו משכבר הימים החליטו בערך בגיל 60 לפתוח בפרק ב' של חייהם.

הדירה ברחוב 'ימין אבות' היתה שייכת לבעלה המנוח של רבקה. והיא לאחר נישואיה השניים, הלכה וגרה בביתו של יוסף בשכונת 'קרית יובל' בירושלים.

באחד הימים התקשר אלינו אדון יוסף ואמר: "אנו צריכים לחדש את חוזה השכירות ואני רוצה להעלות לכם את שכר הדירה בעוד 50 $".

אמרתי לו שנפגש בע"ה בערב ונדבר וקבענו לבוא לביתו. אמרתי בליבי: 'אני אברך בכולל, אשתי עוד לא עובדת, בע"ה הקב"ה יעזור'.

באותו היום נפגשתי עם הרב מרדכי אליהו זיע"א ואמרתי לו את דבר השיחה עם בעל הדירה. הרב הקשיב לדברי ואז אמר: "הרי אתה אברך, אל תדאג ,הוא עוד יוריד!!"

באותו הערב נסענו אני  ואשתי ל'קרית יובל' נכנסו לביתו של אדון יוסף, ישבנו בסלון ביתו מסביב לשולחן, ושוחחנו בינינו. לבסוף הגיע השלב של חתימה על חידוש חוזה השכירות, והוא אומר לנו שברצונו להעלות לנו את תשלום שכירות הדירה בעוד 50 $, כי הדירה טובה וכו'. אני ששמעתי זאת שתקתי והמתנתי לראות איך יפול דבר...

לא עברו מספר רגעים ואשתו רבקה ז"ל נכנסת לחדר. וכאן יש לציין ששניהם היו צלולים בדעתם, עצמאיים, לרבקה היה רק קצת 'פרקינסון' ביד. היא נכנסה ואמרה לו בזו הלשון:

"יוסף, הדירה הזו שלי, מבעלי! אני אוהבת את הזוג הזה, אני מורידה להם מהסכום העכשווי 50 $". ואדון יוסף, ישב וכתב איתנו חידוש חוזה שכירות כפי שאמרה לו אשתו.

זהו שאמרו חז"ל: "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". 

איש הלכה וענווה

מי שמכיר את ביתו של כבוד הרב זיע"א, הכניסה לחדר הלימוד שלו עוברת דרך מסדרון ארוך. כמובן שכשהייתי בא לביתו מידי שבוע להדפיס את השיעור 'קול צופיך'  או לעשות הגהות על השיעור ועוד, תמיד  הלכתי  אחרי הרב.

בשבוע של שבע הברכות שלי, באתי לביתו של הרב מספר פעמים בשאלות הלכתיות. כשהגענו למסדרון המוביל לחדר הלימוד שלו. הרב נעצר וסימן לי בידו ללכת לפניו. אמרתי לו: 'כבוד הרב, אני אחריו', אך הרב לא וויתר ואמר: "חתן כמלך"!. אמרתי לו: "אבל הרב..." הוא לא זז ממקומו עד שהלכתי לפניו והוא אחרי. באותו רגע רציתי לקבור את עצמי באדמה מרוב בושה. אך ידעתי שעלי לקיים את הציווי "ועשית ככל אשר יורוך"! 

בחלום אדבר בו

הקשר שלי עם הרב היה מאוד קרוב, והיה מתייחס אלי כבן ממש, והדבר גם יובן על פי המעשה שלהלן.

השיעור האחרון אותו הדפסתי עסק בדיני ליל הסדר, ובאותו שביעי של פסח נפל הרב למשכב בפעם הראשונה. כאב לי מאוד באותו תקופה על שהפסקתי להדפיס את השיעור 'קול צופיך' וקוויתי שהרב יבריא ואמשיך בהפצת תורתו לעם ישראל. 

והנני העני ממעש, במיעוט דעתי וערכי רציתי לשתף אתכם בדבר החלום שבו התגלה אלי מורנו ורבנו ועט"ר זצוק"ל זיע"א עוד בחיים חיותו, הריני כפרת משכבו.

היה זה יום אור ליום חמישי טז סיון שנת תשס"ח, כחודשיים לאחר שהרב נפל למשכב והיה מאושפז בבית החולם 'שערי צדק'. התעוררתי מהשינה בסביבות השעה 4:20 בבוקר וכולי נפעם, מהחלום הנורא אשר חלמתי, וזה דבר החלום:

בחלומי היה זה יום שבת קודש, ואני נמצא בירושלים עיר הקודש בשכונת 'קרית משה'. השעה שעת 'רעוא דרעוין' ואני חוזר מתפילת מנחה ועדיין יש אור יום, השעה כפי שאני משער אותה היא סביבות 19:00.

הנני עובר באחד הרחובות ורואה את כבוד מורנו ורבנו ועטרת ראשנו הרה"ג מרדכי אליהו זצוק"ל, יושב על ספסל כפי שאני מכירו כשהוא בביתו עם חולצה לבנה ומכנסיים שחורות. הוא מביט סביבו, ושלווה נסוכה על פניו. כמה אנשים באים ומבקשים ברכה, חלקם מניחים את הילד הקטן על ברכיו, הילד יושב בנחת כמה שניות, הרב מברכו, והם הולכים להם.

הרב נשאר לבד, ובכל אותה העת אני עומד במרחק ממנו, מולו, ומביט עליו, וכאילו אינו רואה אותי אלא מביט למרחוק. אני מתלבט אם לגשת ולהפריע את שלוותו ולבקש ברכה, ולבסוף אני מחליט לא להפריע לרב את מנוחתו.

השבת יוצאת -

ואני רואה, רב אחד ממקורביו שליט"א, מגיע עם רכבו לקחת את הרב. אותו מקורב שליט"א אינו נוהג ברכב אלא יושב ליד הנהג. מורנו ורבנו קם מהספסל ואני מבחין שמאחוריו יש קופסא גדולה מפלסטיק, אני מבין שיש בה מכונת הנשמה, הוא נוטל אותה בידו והולך ונכנס לרכב לבדו.

בעוד מורנו ורבנו נכנס לרכב, אני רואה קהל רב מתאסף ומסתכל על מורנו ורבנו, אבל האנשים אינם מתקרבים לרכב, והרב מתיישב ברכב.

אני עומד בינות לקהל שמסתיר אותי, ומקווה כי הרב לפחות יראה אותי, כי לא זכיתי ולו ללחוץ את ידו. הדלת של הרכב נסגרת והרכב כמעט ומתחיל לנוע. לפתע הרב מסתכל לכיוון הקהל הרב, הוא קולט במבטו אותי  ומחייך לעברי, ומסמן לי בידו לבוא. אני ניגש אל הרכב, הדלת פתוחה, ואני לוחץ את ידו של הרב ומנשקה והוא מחייך אלי בחיוך שאי אפשר לתאר אותו. ואני שואל אותו: 'כבוד הרב, מה עם 'קול צופיך' אנחנו נמשיך בעזרת ה' להדפיס את הדף?' הרב מסתכל עלי, עוצם את עיניו ומהנהן בראשו לאות שלילה, ומסמן בידו וללא מילים שהדבר הסתיים. הבנתי את דבריו וקבלתי אותם על אף הקושי הגדול (הרב כאילו קרא את מחשבותיי וידע שהדבר שמטריד אותי זה 'קול צופיך' - מה יהיה עם ההמשך של השיעור, הרי זה לי כמה שנים טובות שאני הייתי שותף בהדפסת השיעור). בכל מהלך החלום הרב אינו מדבר אלא רק שפתיו נעות כשהוא מברך את האנשים וכו', ואינני שומע את קולו.

אני מנצל את ההזדמנות ושואל את הרב עוד איזו שאלה אישית שתמיד רציתי לשואלו ואכמ"ל והוא עונה לי עליה בדיבור ואני שומע את קולו.

אני מנשק את ידו והרכב נוסע. אני מרגיש פרידה כל כך חזקה ממורנו ורבנו ושזו הפעם האחרונה שאני רואה אותו. אני הולך לכיוון רחוב 'הרב שרירא גאון' ודמעות עומדות בעיני וחונקות את גרוני, ואני מרגיש שאיני יכול לעצור את הדמעות, אני בוכה ובוכה בלי הפסקה, קמתי מהחלום ודמעות מכסות פני. 

יודע אני כי חלום אמת הוא, חלום של שחרית וחלום שבו התבררה לי שאלה חשובה מאוד.

אם אתחיל לספר ולו במעט, על הקשר המיוחד שהיה לי עם הרב מידי יום שני במשך השנים האחרונות, על הניסים הגלויים שראיתי בעיני, על 'צדיק גוזר והקב"ה מקיים' ואף לאלתר, יכלה הזמן והמה לא יכלו. לא הכל ראוי להיאמר, ובודאי שלא להעלות על הכתב כי יש הרבה דברים שעליהם גזרו שתיקה וד"ל. אבל יותר מכל יודע אני שחלק מהתיקון שלי בעולם הזה, בא על תיקונו. 

החותם לכבודה של תורה,

הלוי נועם