צעדה ואחריות בצידה

אם הציבור רוצה להחזיר לידיו חלק מהאחריות שהוא מפקיד בידי מנהיגיו, עליו בד בבד גם להיות מודע אליה ולקחת אותה.

הרב עידו פכטר , כ"ו בתמוז תש"ע

הרב עידו פכטר
הרב עידו פכטר
ערוץ 7

בהחלט כל הכבוד לכל אותם אזרחים שלוקחים חלק בצעדת משפחת שליט ומפנים מזמנם כדי להזדהות עם מאבקה. ברגעים שכאלה האחווה הישראלית, אותה ברית בסיסית שמאגדת, בין ברצון ובין שלא ברצון, את כולנו, מתגלה כחיה ובועטת.

תופעת ההזדהות או הערבות ההדדית של היהודים הייתה אות ומופת מאז ומעולם. אנו יודעים כי אין עוד עם בעולם שהיה מוכן לשלם את המחיר ואת הסיכונים שישראל לקחה על עצמה למען שחרור בניה, ואפילו היה זה חייל בודד. אבל כאן, בצעדת שליט, עלינו לזכור כי מדובר יותר מהזדהות ומשותפות לכאב. בניגוד להרבה תחושות הזדהות שאיתן נפגשנו לאורך שנים, השתתפות בצעדה מהווה גם נקיטת עמדה מאד ברורה בהתלבטות קשה שכולנו שותפים לה – האם ראוי להיכנע לתנאי החמאס לאחר ארבע שנים שגלעד נמק בשבי או לא.

ובל נהיה תמימים. ללחץ הציבורי בישראל יש כוח, והרבה כוח, על תהליכי קבלת ההחלטות. אם פעם ווע
בצעדת שליט, עלינו לזכור כי מדובר יותר מהזדהות ומשותפות לכאב. בניגוד להרבה תחושות הזדהות שאיתן נפגשנו לאורך שנים, השתתפות בצעדה מהווה גם נקיטת עמדה מאד ברורה בהתלבטות קשה שכולנו שותפים לה – האם ראוי להיכנע לתנאי החמאס לאחר ארבע שנים שגלעד נמק בשבי או לא.
דת חקירה הייתה קמה במקרה הטוב על מלחמה שנכשלה, כיום יש דרישה שהיא תקום על יותר ויותר אירועים שקורים, ואכן אנו רואים שהן קמות. בכלל, דומה שהציבור רוצה כיום יותר תשובות מאשר פעם. הוא רוצה לקרוא את תמלילי המשפטים שמתנהלים נגד אישיו, הוא רוצה לדעת כיצד תהליך קבלת ההחלטות התנהל באירועים שונים, הוא אפילו דורש לדעת מה הפרופיל הרפואי של מנהיגיו – בקיצור, הוא רוצה שקיפות. ומבחינה זו, הוא צודק. אין דבר יותר מבורך מאותה תחושה של מנהיג שיודע כי הוא יצטרך לתת דין וחשבון לקהל בוחריו על כל מה שעשה. ודאי שהדבר יתרום לתחושת הנאמנות שהציבור ירכוש כלפיו ולמקצועיות תפקודו.

אולם, אם הציבור רוצה להחזיר לידיו חלק מהאחריות שהוא מפקיד בידי מנהיגיו, עליו בד בבד גם להיות מודע אליה ולקחת אותה. בטוחני כי רבים וטובים מאותם משתתפי צעדת שליט היו גם בין אלה שדרשו כי מבצע עופרת יצוקה יסתיים טרם זמנו. כמו שרגשותיהם נכמרים כעת על משפחה שמאבדת את בנה, כך בודאי רגשותיהם נכמרו על משפחות חיילים הרוגים ופצועים שנלחמו ברצועת עזה לפני כשנה וחצי. אך מדוע אז, כשודאי שתמיכה ציבורית רחבה יותר למבצע והמשכתו היו יכולים להביא לשחרורו של גלעד (בין במבצע צבאי בין בטבעת חנק על שלטון חמאס), לא נכמרו רחמיהם על משפחת שליט? וכי לא היו מוכנים אז אותם אנשים להעניק ולעשות כל שביכולתם למען שחרורו?

התשובה פשוטה. לציבור אין ארך רוח ולא חשיבה לטווח רחוק. הוא פועל מהבטן, באופן פזיז, עכשווי, טעון רגשות. מספיק תכנית קורעת לב או תמונה קשה כדי לשנות את ההחלטות שלו מן הקצה אל הקצה. בכל מאבק ניתן להצביע על מקרה שכזה שהיווה את נקודת השבירה בסבלנות הישראלית. האידיאלים, תחושת הצדק ואפילו הביטחון העצמי יכולים להתמוטט בן רגע ולמוטט אחריהם מהלך מדיני שלם. ואכן אויבינו שמודעים לכך מנסים לא פעם לשחק על העניין הזה.

לכן, אם הציבור הישראלי רוצה לקחת את האחריות לידיו, תפאדל – הדבר מבורך. אבל אז הוא יידרש להכיר בגודל האחריות הזו. אתה בעד לשחרר מחבלים תמורת חטוף – תדע לקחת את האחריות על כך לאחר כמה שנים כשיירצחו אזרחים. אתה נגד – תדע לקחת את האחריות על כך כשתיקרא למילואים ותצא למבצע צבאי קשה ברצועה. רק אל תנסה לתפוס את החבל משתי קצותיו.