חזרנו מהביקור אצל יהונתן פולארד בכלא באטנר שבצפון קרוליינה.מאז שנחתנו בארץ, ניסינו כמה פעמים לכתוב משהו בניסיון להעביר לאחרים משהו מחווית המפגש הזה. ניסינו, ובכל פעם שהתחלנו לכתוב הרגשנו שזה לא זה...
יהונתן כלוא כבר 25 שנה, מתוך מאסר עולם בלתי קצוב שהוטל עליו, בשל פעילותו בשליחות מדינת ישראל ולמען בטחונה. ייתכן שגם אנחנו, וגם את או אתה שקוראים כרגע את המאמר הזה, חיים היום הודות למידע הביטחוני הקריטי שיהונתן העביר לנו, מידע שארה"ב הסתירה מישראל בניגוד להסכמים.
יהונתן חולה, הוא סובל ממחלות רבות וכאבים עזים ובעיות רבות וחמורות שאינן זוכות ולו לטיפול מינימאלי.
את תאו, שרוחבו בקושי מאפשר לפרוס את הידיים, הוא נאלץ לחלוק בכל פעם עם פושע אחר - רוצח, סוחר סמים או פדופיל. לאחר שנים ספורות ה"שכן" התורן משתחרר– ויהונתן ממשיך להנמק שם, רק משום שלא היה מסוגל לשבת בשקט, בשעה שסכנות טרור ונשק להשמדה המונית ריחפו מעל ראשי אחיו בישראל.
כשאתה פוגש אדם שכל מה שתיארנו כאן הוא רק חלק קטן ממנת הסבל והייסורים היום יומית שלו, אדם שיש לו כל סיבה מוצדקת להתמלא בכעס ובמרירות ולאבד כל רצון לחיות – אתה לא מצפה לפגוש את יהונתן כפי שאנו פגשנו אותו.
אפילו ניק, עובד רשות בתי הסוהר שאחראי להקשיב לנאמר בכל ביקור אצל יהונתן, אמר לנו לאחר הביקור שברור לו שאלמלא אסתר יהונתן היה מת כבר מזמן. 
גם עכשיו אנו עדיין לא מסוגלים להבין ולהסביר... איך אפשר לתאר את חירות הרוח הזאת, את האמונה ואת התקווה. את היכולת להיות אדם מלא אור גם בתוך כל החושך הזה. להיות למרות הכל אדם כל כך מלא אהבה. אי אפשר לתאר את אהבתו האינסופית לאשתו אסתר המוסרת את נפשה למענו ושהיא כל עולמו.
אפילו ניק, עובד רשות בתי הסוהר שאחראי להקשיב לנאמר בכל ביקור אצל יהונתן, אמר לנו לאחר הביקור שברור לו שאלמלא אסתר יהונתן היה מת כבר מזמן. "היא האוויר שלו, הדם בוורידים שלו" מתאר מי שליווה כמעט כל ביקור אצל יהונתן ב-10 השנים האחרונות.
גם בתוך הבור, אחרי 25 שנה, פגשנו אדם שכמעט לרגע לא מדבר על עצמו. גורל עם ישראל וארץ ישראל מטרידים את מנוחתו יותר מכל דבר אחר. מבור הכלא הוא מתפלל עלינו, גם על אלה שבעצמם שוכחים להתפלל עליו...
אנו לא מסוגלים עדיין לכתוב על הפגישה עצמה, פשוט לא מצאנו עדיין את הדרך לעשות זאת מבלי להקטין את דמותו האדירה של אחינו יהונתן, את האוצר היקר הזה שקבור שם בכלא ומחכה שנחפור ונוציא אותו. אבל יש קטע קטן מהשיחה שאנו מרגישים שאנו לא יכולים לשמור יותר לעצמנו...
זה היה כשדברנו עם יהונתן על שלומית פרץ, אלמנתו של אלירז פרץ הי"ד שנפל בערב פסח. מלבד נפילתו של בעלה נאלצת שלומית להתמודד עם הידיעה שביתם שבישוב עלי עומד בסכנת הריסה. למרות כל זאת, כשהגיע יו"ר הכנסת לנחם את שלומית פרץ בביתה, היא לא דיברה דבר על עצמה וגם לא על ביתה. הדבר היחיד שהיה לה לומר לראובן ריבלין במעמד הזה נשמע כך: "אחד הערכים שהיו מאוד חזקים אצל אלירז הוא שלא משאירים פצוע בשטח. תחת הערך הזה רציתי לפנות אליך ולומר לך, שלמדינת ישראל יש פצוע בשטח כבר 25 שנה, והלב שלנו נקרע... ואם יהיה אפשר להחזיר אותו הביתה זה יהיה סוג של נחמה בשבילנו. אני אראה בזה סוג של נחמה שלמרות שאלירז פיזית לא נמצא איתנו הדברים שהוא רצה והאמין בהם ממשיכים להתקיים."
עוד לפני שהגענו לביקור שמענו מאסתר את תגובתו הנרגשת של יהונתן לדברים. את יראת הכבוד שהוא חש מול אלמנת החייל המסוגלת ברגע כזה לא לחשוב כלל על עצמה, אלא לנסות לעשות משהו למען הערכים שהנחו את בעלה בחייו ובמותו. אך מעבר לכל זה יהונתן הוסיף משפט נוסף שלקח לנו זמן רב לעכל את חומרתו: "לפעמים אני באמת מופתע לגלות שעדיין יש אנשים שזוכרים אותי..."
אחים יקרים, בדרך הטבע שחרורו של יהונתן תלוי בהפסקת הפקרתו על ידי ממשלת ישראל, ולקיחת אחריות שתתבטא בפעילות רציפה עד להשבתו הביתה. אך האחריות ליחס שלנו כלפיו מוטלת על כל אחד מאתנו!
אם אחרי 25 שנים יהונתן איננו חש שישנו עם שלם שמחכה לו שם, מאחורי חומות הכלא - עם שמתפלל, משתדל, כוסף ומצפה בכליון עיניים לשחרורו, עם שלא יוותר עד שיראה אותו בבית - אם יהונתן עדיין מופתע כשהוא מגלה שלמישהו כאן אכפת ממנו – אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה זה אומר עלינו.
ויותר מכך, לו באמת היינו דואגים למי שמשלם מחיר כה כבד על כך שדאג לנו, לו היינו מדירים שינה מעינינו במחשבה כיצד לזעוק ולדרוש את שחרורו,לו היינו באמת דואגים להראות שאכפת לנו – מאוד יכול להיות שההזדמנות כבר הייתה נוצרת וחייו של יהונתן כבר היו ניצלים.
בואו נתעורר, בואו נשאל את עצמנו בכל יום "מה עשינו כדי להציל את יהונתן פולארד", ולא פחות מכך – מה עשינו כדי שיהונתן ידע שאנו לא שוכחים אותו.
דבר אחד בטוח!
אם יהונתן ידע שהמוני אנשים הגיעו למאהל המחאה כדי להזדהות ולדרוש את שחרורו,
אם יהונתן יקבל מדי שבוע רבבות מכתבים של אחים דואגים שיספרו לו כיצד הם פועלים, זועקים, מתפללים ומצפים בכליון עיניים לשובו הביתה, אם לא נשכח שכל עוד יהונתן בכלא – גם אנחנו עדיין בשבי, אם זה יהיה המצב – אז יהונתן לא יהיה עוד מופתע שאנחנו עדיין זוכרים אותו.
ואז, רק אז, אולי זה גם לא יהיה מפתיע אם אנחנו עצמנו נהיה כבר ראויים שהאיש הגדול הזה יחזור לחיות כאן בתוכנו.
עדי וציפי גינזבורג, תל אביב