חמש שנים של התפכחות

אנו בעיצומה של מלחמה ועלינו לנצח בה: לחזק את הכוחות והאמונה בייעודנו התורני והציוני, בעליונות התורה על כל פקודה אחרת, בהקמת ובניית התיישבות בגאוה וללא מורא.

יוסי דגן , ד' באב תש"ע

יוסי דגן
יוסי דגן
צילום: הלל מאיר/TPS

חמש שנים עברו על מדינת ישראל מאז פשע הגירוש, מעשה אכזרי וחסר תקדים בהסטוריה האנושית בו עם קם על בניו שלו עצמו. חמש שנים של סיוט לאומי ואישי, דשדוש, כשלונות ומכשלות. חמש שנים של התפכחות.

הסיוט אליו נגררה המדינה והחברה בידי פורום השחיתות מחוות השקמים נוגע בכל התחומים: ערכי, בטחוני, כלכלי, מדיני והחברתי: קרע עצום בעם. כל מי שעיניו בראשו רואה היטב כי עד היום לא התאוששו המדינה והחברה מהלם הגירוש והעקירה מארץ ישראל.

הסיוט האישי של עשרת אלפי אזרחים מגורשים, אותו פצע עמוק וצורב מלהב הבגידה, מדמם ומסרב להתאחות ודומה כי לא יתאחה לעולם.

חלומות זוועה, פלאשבקים יומיומיים וכאב חודר, פיזי, אשר זר לא יבין עומקו.

אותם עשרת אלפי יהודים מגורשים, ואולי גם רבבות קרוביהם, חבריהם ושותפיהם עימם, אותם אלו החשים את טעמו יום יום עמוק בליבם כ
הסיוט האישי של עשרת אלפי אזרחים מגורשים, אותו פצע עמוק וצורב מלהב הבגידה, מדמם ומסרב להתאחות ודומה כי לא יתאחה לעולם.
בר 1,825 יום, מבינים שכנראה ייקחו כאב צורב זה עימהם אל הקבר. עוד באותו יום ארור, י"ח אב תשס"ה, עת הושלכנו בידי כוחות הגירוש שחורי המדים אל תוך האוטובוסים, כשראינו מבעד לזגוגית את בתי הישוב ההולכים ומתרחקים, הדהדו סימני השאלה והקריאה באוזנינו, כבר כשחזינו בחילול ה' שאין גדול ממנו כשמאות ערבים רוקדים על ההר ליד שא-נור, דגלי אש"ף וחיזבאללה בידיהם, חוגגים את חרפת גירושנו מנחלתנו בידי אחים וצועקים בעברית "כל הכבוד לצה"ל", נשבענו לחזור הביתה עוד בימי חיינו. אולם גם נשבענו לזכור ולא לשכוח, לזכור ולא לסלוח, והכי חשוב: לזכור להתפכח.

התפכחות לא היה מהלך בהסטוריה של מדינת ישראל אשר הביא כל כך מהר, מיד אפילו, לקריסת כל הנחות היסוד שלו: חיזוק הכוחות הערביים המתונים (נצחון החמאס בבחירות), שיפור המצב הבטחוני (חטיפת גלעד שליט, "שדרוג" הפגזת העורף בדרום הארץ), חיזוק מעמדה הגיאופוליטי של ישראל במרחב (מלחמת לבנון השניה), התנתקות מדינית-דמוגרפית מוחלטת מאחריות על רצועת עזה (גינוי עולמי חסר תקדים ל"מצור", חיזוק המצב הכלכלי (כ-15 מליארד ₪ עלות - נכון להרגע, ירידת היקף היצוא החקלאי הישראלי) והנלעג ביותר: חיזוק מעמדה של ישראל עקב הנסיגה אל הקו הירוק (דו"ח גולדסטון משט המרמרה).

אין צורך להכביר מילים אודות הכשלון הקולוסאלי ההוא, עשרות קולמוסין כבר נשתברו על כך.

מה שמדהימה היא העובדה שבדיוק אותם חוגים כושלים אשר הובילו את הגירוש, ואף הביעו חרטה פומבית על כך בשנים האחרונות, מובילים גם כיום את האילוזיות והפנטזיות לנסיגות הבאות, לגירוש הבא.

במקום לעמוד בתמיהה ובהפתעה כל פעם מחדש, הציבור האמוני במדינת ישראל צריך להביט במציאות כפי שהיא. אחוזי אובססיית העקירה אינם בהגדרת "ככלב השב אל קיאו" משום שמטרת אובססיית העקירה שלהם איננה השגת שלום, בטחון או דמוגרפיה. כל בר דעת מבין שצעדים אלו יובילו לההיפך מכך, והם בהחלט ברי דעת. מטרת אובססיית העקירה היא העקירה עצמה.

הקמת ההתיישבות המתחדשת בעשרות השנים האחרונות ע"י הכוחות האמוניים בעם ייצרה כוחות אדירים בציבור זה, כוחות המוקרנים החוצה בכל תחומי העשיה וההנהגה ושהפכו בשנים האחרונות את אותו ציבור להיות בחוד החנית ואחד הכוחות המובילים והמניעים של החברה והעם בישראל – וממילא לאיום על האליטות מן השמאל הקיצוני, שהתנוונו רוחנית וערכית בשנים האחרונות ומבינות היטב, הרבה לפני הציבור האמוני, את התהליך שבדרך: הגעת אותו ציבור אל תא הקברניט – אל הגה הנהגת המדינה.

התהליך ברור לא רק באיכות אלא גם בכמות: כבר בשנת הלימודים הקודמת למעלה מחמישים אחוזים מתלמידי כיתות א' הם דתיים וחרדיים, והמגמה כמובן, מוסיפה והולכת.

מטרת העקירה היתה לרסק את הציבור הזה בדיוק בשיא נקודת כוחו, מעין "סיכול ממוקד" אידאולוגי-פוליטי-חברתי.
חמש שנים אחרי הגירוש, עלינו להסתכל למציאות בעיניים, במיוחד אל מול הצעד הגדול מכולם: תכנית הקפאה או גירוש שני, ענק. עלינו להתנער מהעפר, להתנער מהנסיונות לדחוק אותנו הן להתנתקות מהמדינה והן מהכניעה לעריצות אותה אליטה מתנוונת.

די אם נזכיר את מאמרו של אחד מ"רבני" אותה אליטה, יאיר לפיד, שנה לאחר הגירוש (ידיעות אחרונות 13.10.2006), מאמר מאלף בו הוא מודה כי הגירוש: "מעולם לא היה קשור לפלסתינים, לדמוגרפיה לשאיפה להסדר שלום.. המניע היה אחר לגמרי.. ללמד אותם שיעור בצניעות ואולי גם בדמוקרטיה".

להתעורר בזמן.

אלא ששעון החול הולך ואוזל, והציבור האמוני מתקרב, הן באיכות והן בכמות, אל נקודת האל-חזור.

לכן ננקטות בשנים האחרונות כל כך הרבה פעולות שמטרתן לשבור את הציבור האמוני בחומר (אכיפה מפלה, הרס מאחזים) ובמיוחד ברוח (הכפשות ועלילות תמידיות בתקשורת), לקבע ציבור מוחלש (סגירת ישיבת ההסדר בהר ברכה) ומפוחד או ציבור מתבדל המסתגר בפינתו – ציבור שאיננו מסוגל נפשית להתמודד על אמונתו ולהגיע לעמדת ההנהגה והשלטון.

חמש שנים אחרי הגירוש, עלינו להסתכל למציאות בעיניים, במיוחד אל מול הצעד הגדול מכולם: תכנית הקפאה או גירוש שני, ענק. עלינו להתנער מהעפר, להתנער מהנסיונות לדחוק אותנו הן להתנתקות מהמדינה והן מהכניעה לעריצות אותה אליטה מתנוונת.

אנו בעיצומה של מלחמה ועלינו לנצח בה: לחזק את הכוחות והאמונה בייעודנו התורני והציוני, בעליונות התורה על כל פקודה אחרת, בהקמת ובניית התיישבות בגאוה וללא מורא, והחשוב מכל: להכות בדיוק באותה נקודה ארכימדית בה הוכינו בציניות וברשעות לפני בדיוק 1,825 ימים, נקודה הכי מתבקשת והכי פשוטה, בה אנו, כציבור, כבר באמצע הדרך: המאבק על החזרה לחומש שסופו בע"ה שיבה גם לשאר הישובים.

אין תשובה ניצחת מזו.