מופע שינאה אורווליאני

חוסר המעש והתגובה של השלטונות להסתה הבאה מצד שמאל בעוד שמכבידים ידם על הסתה הבאה מצד ימין יוצרת חוסר איזון, כעס וטינה בדין ומפלגת את העם.

אהרון רול , כ"ה באב תש"ע

אהרון רול
אהרון רול
ערוץ 7

היום תיפתח תערוכה שערוריתית בגלריה של המדרשה לאמנות בתל אביב בהשתתפות 23 "אמנים (?)" והעוסקת בלעדית במופע ומצגי שנאה קשה כנגד שר החוץ של מדינת ישראל מר אביגדור (איווט) ליברמן.

אין כוונת המאמר לאמוד כאן את תפקודו של מר ליברמן. קיימות בו נקודות אור וצל ואנשים שונים רואים זוויות ערכיות שונות בתפקודו, לטוב אם לרע, זכותם, כולם. אך בל נישכח, כחצי מליון הבוחרים אשר נתנו את קולם למנהיג מפלגת "ישראל שלנו", היטילו יהבם ואמונם באביגדור ליברמן, היכריזו קבל עם ועולם כי לטעמם הינו נאות לבחירה ולשרות בכנסת ובממשלת ישראל. זו הדמוקרטיה ומי שאינו יכול ומוכן לעמוד בחומה (חום), יתכבד ויחצה את הגבול לחיות בצורת משטר אחרת העדיפה כניראה בעיניו.

איו בעיה בביקורת נוקבת, סטירית ואף ארסית כאשר הינה מובעת בידי יחידים כנגד יחידים, נהפוך הוא, הביקורת על התנהלות השלטון הינה חשובה, חיונית לחיינו במשטר הדמוקרטי. אך כאשר הביקורת מוטחת בידי ציבור חד-ערכי, חד-אג'נדתי, באורח מכליל, אנטי-פלורליסטי, מתואם, מונוליטי ומתוזמר כנגד יחידים או ציבורים בעלי דעות שונות ונוגדות הרי שהדבר בהחלט נחשב לכאורה להסתה פלילית, אפשר כגיזענות ובוודאי כמופע שינאה. ביקורת מאורגנת, ממוסדת בידי מבקרים משובטי מחשבה מהווה סיכול ממוקד-מטרה או מכוון להיות שכזה, בנוסח ההסתה הפשיסטית שהובילה לפרעות ליל הבדולח אשר היוו הכנה לביצוע שואת עמנו בידי הגרמנים וזאת באמצעות עיתון ה"דר-שטירמר" הידוע לשימצה.

גם ג'ורג' אורוול (שמו האמיתי היה אריק ארתור בלייר), איש השמאל השפוי, אשר ביקר קשות את השמאל הבריטי הצבוע (ואף גינה את תופעת האנטישמיות, לה הוא קרה 'מחלה'), לא טמן עטו בצלחת ובדיוק בנושא זה. הסופר הבריטי המחונן הזה אשר היקדים בחזונו את זמנו, תאר בספרו "1984" את חזונו העתידי אשר בו מתקיימים בין השאר כינוסי השיטנה היומיים שמאורגנים מגבוה כנגד אויבי הציבור. אורוול מתאר עולם מפחיד, בגווני אפור ושחור, פשיסטי, טוטליטרי אשר בו קבוצות שינאה ושיטנה יושבות למושב העצמת השינאה היומי. ובכן רבותינו, ברוכים הבאים לעולמו הישראלי של ג'ורג' אורוול דגם "2010".

שטופי המוח בינינו וודאי חשבו כי אורוול, אשר סיפרו " 1984" פורסם בשנת 1949 , כיוון לניקוי האורוות הצואות של הסנטור מקארת'י כנגד הגל העכור הבוגדני האמריקאני-מרקסיסטי בראשית שנות החמישים (הוא היה עתידן, אך לא עד כדי כך). בדיעבד הוברר כי הסנטור האמריקני הנמרץ צדק בכל אשר טען ועשה, עד לאחרון המרגלים בעמם האמריקנים הקומוניסטים, אשר בגדו בעבור מצג השוא הקומוניסטי. ובכן אורוול לא כיוון לתופעה מסויימת אלא היצביע דווקא לעבר השילטון הרצחני הקומוניסטי משך מחציתה הראשונה של המאה העשרים, כאב טיפוס לשילטון פשיסטי-טוטליטרי ובעיקר לטבע לב האדם הרע (בוגדני) מנעוריו. ישראל ותרבותה השוטמת, נוסח שנת 2010 , הנוטה חדות לעבר הטרוצקיזם, הינה ההוכחה.

תערוכת השנאה המדוברת, מדרדרת את התרבות הישראלית אל הרחוב, אל הזנות, באשר הופכת את הטוב והיפה שברעיון הליברלי התרבותי האמור להיות צורת ביטוי שמעבר לגבולות היום-יום, הזמן והמרחב, למופע פוליטי מהזן הנחות ביותר, תוך ניצול במה חד אג'נדתית באורח מעוקם ומפותל מוסרית.

צדקו מקורביו של ליברמן באומרם כי" זבל הוא זבל גם אם הוא מוצג בתערוכה". אכן צדקו, זהו בפשטות זבל פשיסטי. ההקשר הוא שעושה את כל ההבדל. אפשר כי קיימות בתערוכה יצירות אמנות ותרבות נאותות לכשעצמן אך משמקובצות אלו תחת כותרת "מופע השנאה לליברמן", הדבר הופכן ללא לגיטימיות ופסולות מעיקרן.

בתוכניתם של לונדון וקישנבאום הופיעה אוצרת "תערוכת המשטמה" הלזו, פלונית, דורית-לויטה-הרטן שמה, ובחוצפה, בעזות מצח מדהימה טענה כי לגיטימי הדבר לציבור "אומנים"(?) כי יתאסף ל"מופע הסקילה באבנים" ("אמנות", כך היא קראה לכך במקור—כדי ביזיון וקצף), של מושא שינאתם ממש כפי שאנו עדים לו באיראן, אפגניסטן ופקיסטן "הנאורות".
תערוכת השנאה המדוברת, מדרדרת את התרבות הישראלית אל הרחוב, אל הזנות, באשר הופכת את הטוב והיפה שברעיון הליברלי התרבותי האמור להיות צורת ביטוי שמעבר לגבולות היום-יום, הזמן והמרחב, למופע פוליטי מהזן הנחות ביותר, תוך ניצול במה חד אג'נדתית באורח מעוקם ומפותל מוסרית.

לשבחם של "הצמד הגריאטרי" (הפתעה הפתעה – אולי הזיקנה שקפצה עליהם פותחת עיניהם...אולי), עמדו הללו על הפירכה שהוצגה לפניהם בידי אוצרת התערוכה אשר ניראתה ונישמעה הזויה, שטופת שינאה תהומית, בלתי רציונלית, מרחפת על גבול "עולם הדימדומים", לאביגדור ליברמן. ואכן, שני מנחי התוכנית העלו גם הם את השאלה באם המופע בהקשרו ד'לעיל, אפשר והינו בעל גוון פשיסטי.

חבל, לא לתרבות שינאה כזו פיללנו. חשיבות תרבותו של עם הינה מהראשונות במעלה, תרבות עבר ותרבות עתיד יחדיו. אך באם זו הינה תרבותינו, אשרנו וטוב לנו ללא תרבות בכלל. באם זו התרבות אליה מכוונת הממשלה בהוסיפה תקציבים לתרבות ישראלית מקורית, הרי אנא, חיסכו כספכם, מוטב שתתגברו את סל התרופות לזקנים קשי יום משתיתנו ידיכם (וכספו של הציבור) למופעי שינאה ופלגנות בינינו.

ביקורת בונה? בהחלט ואפילו הינה חיונית. הביקורת מחובתה להיות מושכלת, מאוזנת ואובייקטיבית. אך לנוכח מופעי השינאה המאורגנים והמתוזמרים הללו המפלגים את העם ומהווים דלק בערה על מדורת הדה-לגיטימציה לישראל, דווקא בזמנים אשר אחדותנו הינה כה חיונית, אלו חייבים בגינוי ציבורי מכל קצווי הקשת הפוליטית.

זו אינה לה הפעם הראשונה למופעי הסתה ושינאה במקומותינו נושא זה מהווה מתווה קבוע. משך שנים רבות מתבטאים פוליטיקאים ו"אינטלקטואלים" בגלוי ובבוטות בהסיתם לרצח 'מתישבים' ו'חרדים' באין מכהה. באורח מסורתי באה ההסתה לרצח והשמד כנגד הזרם היותר יהודי וציוני בעם, ומגיע מכיוון השמאל הקיצוני הישראלי, אלו הם נוהיי הפוסט כל דבר, הכולל את מרבית אנשי מערכות התקשורת, האקדמיה והמשפט.

למעונינים בעובדות לאשורן (אנו הרי יודעים כי ישנם אלו בינינו אשר עובדות הינן עבורם מילה גסה), אנה עיינו בספר "משנאי החינם בינינו" בקישור: http://www.aaronroll.com/democracy/Hatred_for_Nothing_Volume2.pdf

אין להשלים עם הסתה גזענית, פשיסטית ורצחנית של קבוצות הומוגניות כנגד בודדים וציבורים אחרים המחזיקים בדעות שונות. חוסר המעש והתגובה של השלטונות (פרקליטות המדינה ובג"צ) להסתה הבאה מצד שמאל בעוד שמכבידים ידם על הסתה הבאה מצד ימין (ראה הוצאת תנועת "כך" מחוץ לחוק), יוצרת חוסר איזון, כעס וטינה בדין ומפלגת את העם.

למרות שליברמן עומד במרכז המאמר ושלא בטובתו, הרי לא ליברמן הינו לוזו של ענין. אנו שטופים בתרבות שינאה. שינאה ליהודים מצד "יהודים" (לעיתים מכונה גם אוטו-אנטישמיות), שינאה לחרדים, שינאה למתישבים, שינאה עמוקה ומדממת למרביתו של העם, החושב ומתבטא שלא לרוח החונטות האליטיסטיות, אותו העם תאב החיים שהישליכם בקלפי מכל המדרגות ובדין.

שהרי התערוכה שוטמת ליברמן לעיל, אינה סנונית ראשונה אלא פרט אחד מעדר תאואים משוגע. כל שנידרש "מאמן ישראלי", מ"יוצרים" בפרוטה אלו בינינו הוא להפיק שרלטנות קולנועית, לדאוג כי יאמר בה ברמז ובפשט כי ישראל מדינה כובשת, קלגסית, מדינת אפרטהייד, מתעללת במסכנים הפלסתינים, בעוד שבו בזמן עליו להצניע או להעלים כליל את הצד השני של המטבע, את החבלות, הרציחות, ההפגזות, האוטובוסים המתפוצצים, פיגועי הירי, זריעת המוות בדרכים. אזי מובטח ל"יוצר" השרלטן, כבוד, כיבודים, תשלומי אתנן גבוהים, פרסים נחשבים אשר אתננים נוספים בצידם ועוד מרעין בישין כגון דא.

הללו מוצצים את לשד העם והדמוקרטיה בה הינם חיים ("חופש הביטוי" ו"זכויות אזרח" מכנים זאת, כמסך לניבזותם), על מנת לעשות קופה נאה מדם בנינו המסוככים על כלל העם ועל אותם השוטמים עצמם אשר גורלה של מדינת היהודים חשוב בעיניהם כשלג דאשתקד.

הנזק לישראל? נו באמת, הכיצד נפחיד את ה"עטים להשכיר" הללו מטעם השמאל הרדיקלי העולמי אשר חבר לג'יהאד העולמי, באיזכור הנזק לישראל? שהרי הם עצמם שוטמי עמם ויהדותם. הם האוררים את היום שהובאו לעולם כיהודים.

מכיוון כי מערכת המשפט (הפרקליטות ובג"ץ בעיקר) תגונן על חבורת השוטמים, יהיה אשר יהיה, בכל תנאי ובכל מצב תוך דריסת החוק והצדק יחדיו, לא נותר בידנו אלא להציע כי הציבור יפנים את שמעוללים לו מספר אמנים (אמנם לא כלל האמנים), שטופי שינאת האחר וידיר רגליו מתערוכה קלוקלת זו המהווה כתם לדראון על מצחנו.

גילוי נאות : מחבר המאמר אינו מכיר את אביגדור (איווט) ליברמן אישית, מעולם לא פגשו ולא שוחח עמו. כמו כן הכותב אינו נימנה ולא הווה על מצביעי מפלגתו של ליברמן "ישראל ביתנו".