שמפניה ואני

באחת מנסיעותינו הרבות, העלה אבישי רעיון 'גרנדיוזי': הוא עומד להקים אירגון בשם אי"ל (ארגון יהודי לוחם) והוא מבקש שאני אהיה הסגן שלו.

תגיות: גוש קטיף
חן בן-אליהו , א' באלול תש"ע

בעקבות מעצרו של חיים פרלמן והעדויות על נסיון הדחתו בידי אותו שבכני"ק המכונה 'דדה', עלו וצפו בתודעתי זכרונות מלפני כעשרים שנה, ליתר דיוק סוף 1988 עד שלהי קיץ 1993, כמעט חמש שנים בהן השב"כ התעלק עלי, על לא עוול בכפי, וניסה להדיחני בכל דרך אפשרית לבצע עבירות באמצעות סוכנו המדופלם, הלא הוא שמפניה, שישב לי על הצוואר ולא הרפה לאורך כל אותן השנים. למיותר לציין כי בעזרת השם, ביחס אלי שמפניה כשל ובסופו של דבר גם התנערתי מהתעלקות השב"כ ויצאתי ממנה חף ונקי מכל עבירה ועוון. כדברי רבי נחמן 'כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל': להלן אפרט את מערכת יחסי עם שמפניה, משמע עם השב"כ, בהנחה ובתקווה שתמורות הזמן הרב שחלף יבטיחו כי שוב לא אהפוך ל'יעד' ולא יבולע לי מאותו ארגון על מחלקתו האנטי-יהודית הצינית, הנקמנית והצבועה. אם כי, ברור לי בהחלט שאותה מחלקה מרושעת לא פועלת לפי כללי ההגיון והשכל הישר אלא ממניעים פוליטיים מובהקים של שירות המאפיה השמאלנית השלטת ולכן פרסום הדברים שלהלן חושף אותי לפגיעתם הזדונית.

בחשוון תשמ"ט (נובמבר 88) עליתי לירושלים. חודשים ספורים קודם לכן סיימתי את לימודי לתואר שני במדעי הרוח באוניברסיטת חיפה. מצויד בשתי הזמנות ללימודי דוקטורט מאוניברסיטאות בניו-יורק, עשיתי את דרכי דווקא לירושלים. לאחר חמש שנים של לימוד על התורה, 'מבחוץ', נמשכתי יותר מכל ללמוד את התורה, 'מבפנים'. מסיבות שלא כאן המקום לפרטן, העדפתי את 'מכון מאיר' על פני 'אור שמח' ולפיכך התמקמתי בקרית משה. לא חלף חודש ושני בחורים צעירים מהמכון באו ואמרו לי שאני 'חייב' לבוא איתם לפגוש אדם מיוחד ומעניין, ר' גרשון סולומון מתנועת 'נאמני הר הבית'. בקור הירושלמי של אחד מערבי דצמבר 88 הלכנו שלושתנו לפגוש את ר' גרשון במשרדי תנועתו שהיו אז בדירה בשכונת רוממה. עד מהרה הסתבר כי הגענו למעשה לישיבה של מטה התנועה שכלל לא
ידעתי בבירור כי קו הטלפון שלי בהאזנה מתמדת וכי אני נמצא תחת פיקוח ומעקב. הבנתי כי לשמאל הפאשיסטי המטורף יש עניין לנטרל את כתיבתי באמצעות שלילת חירותי
יותר מעשרה אנשים אשר לבד מר' גרשון נראו לי הזויים לחלוטין. ר' גרשון, קיבל אותנו בלבביות והודיע על פתיחת הישיבה. לצידו בשולחן ראשי המטה, ישב בחור אחד, שטוח מצח, עיניו הצרות רושפות ומראהו מעיד על אישיותו הגבולית והפרועה. שם הבחור: אבישי, אבישי רביב. משסיים ר' גרשון לדבר 'ציונות', ניתנה רשות הדיבור לנוכחים. אף אחד לא ביקש לדבר חוץ מאותו אבישי. הלה מילמל כמה מילים לא מובנות שלא התחברו לכדי משפטים, גימגם, בלע הברות ומילים והשאיר עלי רושם של אחד שחבל בכלל להתייחס אליו. לאחר מכן ביקשתי את זכות הדיבור. דיברתי באופן חד וברור על הר הבית כמנוף למאבקנו על הארץ בכלל.

מאותו היום לא הלכתי עוד לאותן ישיבות ולא פגשתי עוד את ר' גרשון סולומון. ואולם המפגש היחיד הזה הספיק כנראה לשמפניה על-מנת לדווח לממונים, לסמן אותי, להתיישב עלי חזק ולא להרפות כחמש שנים ואף יותר.

מלבד עצם ההליכה למפגש המיותר, הטעות היחידה שעשיתי באותו ערב היתה שהשארתי את כתובתי במשרדי המטה של 'נאמני הר הבית'. משום שלא באתי עוד לשום 'ישיבת מטה' ולא לקחתי חלק בשום פעילות של התנועה, ניסה שמפניה דרכים אחרות על-מנת למשוך אותי לפעילות על גבול העבריינות וכך לקרב עוד זבוב אל האור במטרה לשרוף ולהפיל אותו (אותי) בפח. זה התחיל בטפטוף שהפך למבול אובססיבי, דביק, של הכנסת ניירת לתא הדואר שלי: מאמרונים פסוידו-אידיאולוגים, הזמנות למפגשים, לפעולות הזויות למיניהן וכו', משמע כמויות אדירות של דואר-זבל. כמובן, לא חשדתי באבישי שהוא סוכן שב"כ אלא שבחוש טבעי בריא העדפתי להתרחק ממנו.

באותם ימים של סוף 88 תחילת 89 זכיתי לפגוש לראשונה את רחבעם זאבי. פגישה זו סיימה התלבטות של חודשים האם להצטרף לתנועת 'כך' של הרב כהנא שנפסלה מלהתמודד בבחירות 88 או שמא להצטרף לתנועת 'מולדת' של גנדי. התפקדתי באופן מיידי ל'מולדת' והתחלתי לפעול בסניף הירושלמי שלה. כמה חודשים לאחר מכן כתבתי מאמר בגנות השמאל הישראלי והדרך הנכונה לטפל בו, מאמר מדויק להפליא וחריף ביותר. בפגישה אקראית עם גנדי במסדרונות הכנסת הוא שיבח את המאמר והוסיף שיפרסמו בעלון התנועה. אמר וקיים. פרסום המאמר הצית את הפיוזים אצל השמאלנים ואצל הזרוע הביצועית שלהם לטיפול בפעילי ימין, דהיינו אצל יצרני ומפעילי השמפניות למיניהן. המאמר שיגע את החכי"ם השמאלנים שנופפו בו אחוזי תזזית אל מול גנדי ודרשו למצות את הדין עמו בשל 'הסתה' וגם התקשורת השמאלנית הרדודה חגגה. גנדי נזקק לסיוע משפטי והצליח להיחלץ מהעליהום השמאלני בשן ועין. יחד עם זאת, לפתע עלון 'מולדת' נהיה מבוקש ותפוצתו עלתה בעשרות אלפי עותקים... וכן, השמאלנים והזרוע הביצועית שלהם, המחלקה האנטי-יהודית, הבינו והפנימו אל-נכון כי יש בישראל רוח חופשי שאינו 'סופר' כלל את השמאל, בז לו ונכון לרמוס אותו ולדרוך עליו בכל עת...

ובכל אופן, החלטתי המושכלת לפעול מתוך תנועת 'מולדת' הממוסדת ולא להצטרף ל'נאמני הר הבית' הקיקיונית או ל'כך' שנפסלה היתה לצנינים אצל שמפניה ויצרניו. בפגישותינו המזדמנות הוא ניסה להעמיד אותי על טעותי בנימוקים לא אינטליגנטים במיוחד כמו למשל שגנדי סתם שמאלני ושלא ניתן לפעול איתו...

בשנים 90 – 91 נמשכה ההתעלקות באופן מתון יחסית. כל הניסיונות של שמפניה לגרור אותי לפעילויות שלו, עלו בתוהו. אירוע אחד מאותה תקופה זכור לי במיוחד, לאו דווקא נסיון לגרור אותי לפעילות אלא שאירוע זה היה צריך להדליק אצלי ואצל רבים אחרים נורות אדומות לגבי שמפניה. היה זה בעת גיחותיו התכופות של הניאו-נאצי ג'יימס בייקר למזה"ת במסגרת ההכנות לועידת מדריד. באחד מביקוריו, אי-שם בשלהי קיץ 91, נערכה הפגנה של הימין מול הקונסוליה האמריקאית ברח' אגרון. נפגשתי עם אבישי מאחורי במת המכובדים ודיברנו על הא ועל דא, עד שאמר לי אבישי "בוא נלך מסביב וניכנס לשורות הראשונות, תראה מה אני הולך לעשות". חשבתי לעצמי, מה הוא כבר יכול לעשות הקשקשן הזה? הלכנו, קצת דחפנו והתמקמנו בשורה הראשונה ממש. על במת המכובדים ישבו כמה חכי"ם ופעילי ציבור וביניהם כמובן גנדי שהיה באותה עת שר בממשלת שמיר.

לפתע, עלה אבישי על הבמה, הספקתי לצעוק לו "מה אתה עושה"? אך הוא כבר זינק במהירות על גנדי והחל לחבוט בו באגרופיו בעוצמה רבה. מיד קפצו עליו כ-5 שוטרים, עצרו ואזקו אותו והורידוהו מהבמה. חשבתי לעצמי, זהו זה, הפעם אבישי חסר-המעצורים ישפט וישב הרבה זמן בפנים בגין תקיפת שר בממשלת ישראל. אז מה אם חשבתי? כעבור עשרים דקות בערך הלכתי שוב אל מאחורי הבמה ולתדהמתי, את מי אני פוגש? אכן כן, את אבישי! אמנם קצת חבול ממכות יבשות של השוטרים, אולם חפשי ומאושר! שאלתי אותו "איך זה שאתה משוחרר לאחר שתקפת את גנדי לפני כל הקהל"? "אתה רואה" ענה אבישי. "ולמה תקפת אותו"? הוספתי ושאלתי. "כי הוא סתם שמאלני" אמר. "יש לך ראש קשה, קשה מאוד" אמרתי לאבישי "אם יתפסו אותך ארבעה אנשים, שניים ברגליים ושניים בידיים, וירוצו עם הראש שלך לתוך קיר, אין ספק שהקיר ישבר ויקרוס"... משך שנים לא הבנתי את הקטע ההזוי הזה. איך יתכן שאדם תוקף בגלוי, לפני קהל של אלפים, שר בממשלת ישראל, לא נעצר, לא נשפט, לא כלום... רק כעבור ארבע שנים, כאשר הסתבר שאבישי הוא בעצם שמפניה, נפתרה התעלומה: הוא כנראה שלף לשוטרים תעודה כלשהי או אמר קוד כלשהו והללו שחררהו באופן מיידי (זה מזכיר סרטון מפורסם של צלם מטעם השב"כ, סרטון בן 8 דקות מנובמבר 95, ערוך היטב, ובו רואים בבירור כיצד מי שכלל לא אמור להיות במקום מסוים, שכן הוא 'אזור סטרילי', מצליח לנפנף מעליו בקלות שני שוטרים שניגשים לסלקו או לברר מה מעשיו במקום... שמא גם הוא אמר את הקוד? והשאר היסטוריה...).

כמחווה לבייקר באחד מביקוריו הרבים בארץ ולאחר עבודת הכנה שקטה של שנים, חזרו בני-דוד לעיר-דוד באחד מלילות אוקטובר 91. זכיתי להיות באותו לילה וביום שלמחרת בצוות התקשורת מטעם עמותת אלע"ד. בחודשים שלאחר מכן המשכתי לרכז את איסוף כל הפרסומים בעיתונות על העמותה ופעילותה עד שבינואר 92 התחלתי לעבוד בה בגיוס כספים, מה שמן הסתם לא הגביר את אהדת יצרני השמפניה אלי...

לאחר ועידת מדריד, פרישת 'התחיה' ו'מולדת' מהממשלה וקבלת החלטה על בחירות בקיץ 92, החלו העניינים להתחמם. שמפניה ידע שאני עובד באלע"ד ופעיל ב'מולדת' וניסה להחליש אותי, ללא סיכוי כמובן. התיזה המופרכת שלו באותם ימים היתה שעלינו לעזוב את כל המסגרות בהן פעלנו עד כה ולהצטרף למפלגתו של דראושה!... "למה דווקא לדראושה"? שאלתי אותו בבוז מופגן. תשובתו: "כי ממילא כולם שמאלנים, אז עדיף להצטרף לשמאלני המובהק ביותר. כמה שיהיה יותר רע, יהיה יותר טוב!" אכן, תשובה סטאליניסטית הולמת למי שהוא ומפעיליו מרבים ללמוד מסטאלין... מאליו יובן שדחיתי על הסף את האיוולת הזו וגם הפעם נפנפתי אותו ואת שולחיו כנפנף זבובים טורדניים.

מיוני 92 ועד אוגוסט 93, מאז חזרת הסוציאל-פאשיסטים לשלטון ועד עזיבתי את ירושלים, תקופה של כ-15-14 חודשים, התעלקו עלי הפאשיסטים באמצעות סוכנם באובססיביות ובדביקות. חשתי את חגורת החנק נסגרת ומתהדקת סביבי, אך לא יכולתי להסביר לעצמי מהי בדיוק, מה מהותה, מה טיבה, משום שבאמת לא חשדתי באבישי כלל שהוא סוכן שב"כ אלא החזקתי ממנו פעיל ימין שקצת נטרפה עליו דעתו...

עוד באותו קיץ בא אלי אבישי עם כל מיני רעיונות בנסיון למשוך אותי לפעילות קיצונית שטומנת בחובה מעבר על החוק וסיומה ברור מלכתחילה: השלכה למעצר. בהיותי מאז ומתמיד רוח חופשי, זיהיתי מראש את פוטנציאל המעצר וכמובן שלא שיתפתי פעולה עם ניסיונות הפללתי וגזילת חירותי, כמסתבר בדיעבד.

ביולי 92, מיד לאחר הקמת הממשלה הסוציאל-פאשיסטית, 'הגה' אבישי רעיון 'מבריק' והציגו לפני: הוא ואני נארגן 50-40 איש, נשכור אוטובוס, ניסע לואדי חארמייה, נשתלט על המבנה הישן של המשטרה הבריטית ונקים סביבו ישוב חדש! גאוני לא? "ראשית", אמרתי לאבישי, "זה יעלה כמה אלפי שקלים טובים וידי אינה משגת". אבישי אמר שהמימון עליו ואין לי מה לדאוג... "שנית", הוספתי וא
הדבר, מבחינה כללית עשה שמפניה ברשות בייניש ובסמכות גילון מעשים אשר לא יעשו בניסיונות נואלים, חוזרים ונשנים, להבאיש את ריח הימין בישראל וללכלך את אנשיו מתוך מטרה פוליטית מובהקת, דהיינו להכשיר את הקרקע לשרץ האוסלואידי מבית היוצר של הסוציאל-פאשיזם האנטי-ישראלי.
מרתי, "הטופוגרפיה במקום אינה מאפשרת באמת להקים שם ישוב וכל העניין נראה לא רציני...". "עזוב שטויות", אמר אבישי, "זה לא באמת כדי להקים ישוב, אלא בשביל הפרובוקציה"! "אהה, בשביל הפרובוקציה, הבנתי, פרובוקציות תעשה עם אחרים, לא איתי" עניתי לאבישי וסילקתי מעלי פעם נוספת את שליחם של בייניש וגילון.

כחודש לאחר מכן כתבתי מאמר מדויק וחביב על אחד השרים בממשלה הפאשיסטית. המאמר הציג את השר בפרט ואת השמאל בכלל ככלים ריקים. מנסיון העבר, היה ברור לי שגנדי למד את לקחם של השמאלנים ולא יפרסם הפעם... נותרה ברירה אחת: האיש עם יכולת המימון, חובב הפרובוקציות... סיפרתי לאבישי על המאמר והבחור התלהב ודרש בו במקום שניגש לדירתי כדי שהוא יוכל לעיין בו. עלינו לדירה, אבישי קרא (אולי גם שתל איזה מכשיר האזנה או שניים...) וסיכמנו בינינו כי מעתה כל מאמר שאכתוב, אבישי יקבל עותק ובתמורה לכך ידאג להפצתו. את המאמר הנוכחי, לא רק שאבישי יממן את הפצתו, הוא אף ידאג לשכפלו במאות עותקים ולחלק בהפגנה שהוא מארגן מול משרדו של אותו השר, נשוא המאמר. אמר ועשה! עיתונאית אחת באידיוט אחרונות, שקיבלה את המאמר, כתבה שדברי הסתה נגד השר מופצים בדואר, וזה לא יכול להיות עבודה של איש אחד, גוף כלשהו עומד מאחורי זה... שנים גיחכתי עליה ואולם לבסוף הסתבר שצדקה: אירגון יצרני השמפניה הוא שעמד מאחורי הפצת המאמר... ובכל אופן, המחלקה האנטי-יהודית, הזרוע הביצועית של השמאל הפאשיסטי כנגד עם ישראל, הבינה שיש לה פה עסק עם רוח חופשי לחלוטין המערער על ההגמוניה של הפאשיסטים בלא מורא. ממילא הפיקוח עלי הלך והתהדק וחגורת החנק הערטילאית הלכה ונכרכה סביב צווארי...


באותה עת ריכזתי למעשה את פעילות סניף 'מולדת' בירושלים, הסניף הגדול והמשמעותי ביותר בארץ. לפי שהסניף מוקם במרכז העיר, היה עלי להגיע פעמיים-שלוש בשבוע מקרית-משה למרכז העיר. באופן מפתיע, פעמים רבות כאשר ירדתי מדירתי וחציתי את הכביש לתחנת האוטובוס, נעצר לידי החבר אבישי עם מכוניתו החדשה, כמדומני, איך לא, מיצובישי... "בוא עלה" היה אבישי נוהג לומר "אקח אותך לאן שאתה צריך להגיע"... עד כדי כך הגיעו הדברים, שלבסוף ויתרתי על העמידה בתחנה: פשוט נעמדתי ליד הקיוסק של מדיצ'י והופ... לא עברו דקותיים-שלוש ואבישי היה מגיע ומספק את הטרמפ המיוחל... את זמן הנסיעה היה אבישי מנצל לטובת התעדכנות במעשי וכן להצעות שונות ומשונות לפעילות משותפת. פעם אחת לא התאפקתי וקצת בביישנות, קצת בחוסר נימוס, שאלתי: "אבישי, איך זה שאתה בחור כזה צעיר, לא עובד, והנה יש לך מכונית חדשה, פלאפון, יכולת מימון של כל מיני פעולות, מאיפה כל זה"? אבישי קצת גימגם, אבל זה לא היה חריג אצלו, וסיפר על-מנת לפייס את דעתי כי יש לו איזה אחוז נכות מהשירות הצבאי כתוצאה מפציעה באימונים וכל הכסף שלו הינו מפיצויים ומתשלום חדשי של משרד הביטחון... לא בדיוק הבנתי איך מקבלים כל-כך הרבה על פציעה לא כל-כך חמורה באימונים,

אבל איכשהו בלעתי את סיפור הכיסוי ולא המשכתי ללחוץ בשאלות...

באחת מנסיעותינו הרבות, העלה אבישי רעיון 'גרנדיוזי' (שככל הנראה הונחת עליו ממפעיליו בשטאזי הישראלי, כך הבנתי לאחר כמה שנים): הוא עומד להקים אירגון בשם אי"ל (ארגון יהודי לוחם) והוא מבקש שאני אהיה הסגן שלו. נארגן מכל מיני רשימות שמות של אלפי אנשים, נדבר איתם ונדלה מתוכם כ-300 איש שיתחילו לפעול כנגד ממשלת השמאל הקיצוני, כפי שהאצ"ל והלח"י, שהם יהיו המופת שלנו, פעלו כנגד הבריטים... השבתי לאיש השטאזי, שליחם של בייניש וגילון, כי הרעיון שלו גובל בליצנות שהרי האצ"ל והלח"י פעלו תחת שלטון זר ועם כל התיעוב הרב שלנו מממשלת השמאל הסוציאל-פאשיסטית, בכל זאת היא ממשלה ישראלית ריבונית ואין הדברים דומים לתקופה ההיא. בנוסף לכך, אמרתי לאבישי כי הוא איכשהו תמיד מצליח בסופו של דבר להשתחרר, מן מזל שכזה... אבל אני, עם חוסר המזל שלי, במידה ואצטרף אליו לפעילות, נראה לי כי אם איעצר, לא במהרה אצליח להשתחרר... משמע, שוב, בעזרת השם, חוש הריח המפותח שלי שמר עלי והרחיקני מצחנותיה של המחלקה האנטי-יהודית... ואולם פטור בלא כלום אי-אפשר: על-מנת לנפנף מעלי את זבובי הסקוריטטה זו הפעם, סיכמתי עם אבישי שאעזור לו בהמצאת רשימות שמיות שמהם יוכל לדלות שותפים לפעילותו העבריינית... מאליו יובן כי מעולם לא סיפקתי לו שום רשימה...

באותה שנה ראשונה לממשלת הסוציאל-פאשיסטים (93-92) פגשתי את שמפניה פעמים רבות. מעבר לנסיעותינו המשותפות למרכז העיר, נפגשנו כמעט מדי ערב-שבת בבית הכנסת 'אוהל יצחק', כאשר את זמנה של דרשת הרב, בין קבלת שבת למעריב, שהיא כידוע ארוכה יותר בירושלים, ניצלנו לדיבורים כאלו ואחרים מחוץ לבית הכנסת. כהרגלו ב'קודש', אבישי הרבה בדברי רהב ובהעלאת רעיונות קיצוניים ומגונים למגוון של פעילויות מטורפות וחסרות-שחר כאשר בין השאר אמר שליחם לדבר עבירה ועוון של בייניש וגילון, לא פעם אחת, שצריך לטפל ברבין ושאני המתאים ביותר לעשות זאת... צחקתי לו בפנים בבוז והבהרתי לו שוב ושוב כי אני תופס את עצמי כאיש-רוח וכאידיאולוג, מרחב המחיה שלי הוא הרוח החופשית ועל-מנת לשמור על חירותי, אני נמנע בקפדנות מיצירת בסיס מעשי כלשהו מסביבי העלול להפלילני. לכן, את רעיונותיו המטורפים, כך אמרתי לו, יתכבד-נא ויציע לאחרים, לא לי...

בקיץ 93 חשתי את הלחץ עלי הולך וגובר, אך לא יכולתי להסביר לעצמי בדיוק את מהותו. ידעתי בבירור כי קו הטלפון שלי בהאזנה מתמדת וכי אני נמצא תחת פיקוח ומעקב. הבנתי כי לשמאל הפאשיסטי המטורף יש עניין לנטרל את כתיבתי באמצעות שלילת חירותי. ידידים טענו שאני פרנואיד... אבל אני הרגשתי כי הסוציאל-פאשיסטים קרובים להשגת מטרתם אלא שמעולם לא חשדתי באבישי שהוא-הוא שליחם ולכן גם לא ידעתי עד כמה היו קרובים... לקראת סוף אוגוסט 93 ארזתי את מטלטלי ועברתי לצפון הארץ. באבחת נסיעה ארוכה אחת צפונה השתחרר ממני לחץ כבד מאוד, אם כי ההאזנה לטלפון שלי נשארה על כנה עוד שנים מספר. ביולי 94 חזרתי להתגורר באזור ירושלים, בישוב שאם אתה זורק בו אבן, אתה פוגע או בחתול אשפתות או באחד מראשי השב"כ... חזרתי גם לפעילותי הקודמת ב'מולדת' ובאלע"ד ועמה חזר גם הפיקוח עלי בהבדל אחד משמעותי: את אבישי, שעבר בינתיים לקרית-ארבע, לא פגשתי עוד לעולם... ובכל אופן, את תחושת המועקה הכבדה שאפפה אותי בתקופה זו עקב לחץ יצרני השמפניה עלי, ביטאתי במאמרי 'סיוט בדיוני' שנשלח למערכות העיתונים בפברואר 95 (מובן שלא פורסם אפילו באחד מהם) ויתכן בהחלט שאפרסמו בקרוב, כהמשך וכהשלמה למאמרי זה.

כעבור יותר משנה, לאחר הלילה ההוא בכיכר ועם הפרסום של אותו אברמוביץ' כי אבישי הוא בעצם סוכן השב"כ שמפניה, לא יכולתי להפסיק לצחוק על אותם השנים ימים רבים וצחוקי הלז מתגלגל בתוכי עד עצם היום הזה...

סוף דבר: אין בי ולו טיפה אחת של כעס או טינה כלפי אבישי. אמת נכון הדבר, מבחינה כללית עשה שמפניה ברשות בייניש ובסמכות גילון מעשים אשר לא יעשו בניסיונות נואלים, חוזרים ונשנים, להבאיש את ריח הימין בישראל וללכלך את אנשיו מתוך מטרה פוליטית מובהקת, דהיינו להכשיר את הקרקע לשרץ האוסלואידי מבית היוצר של הסוציאל-פאשיזם האנטי-ישראלי. ואולם מבחינתי האישית, מעבר לנסיון להפלילני ולהשליכני אל מאחורי סורג ובריח, כמסתבר בדיעבד, נסיון שמלכתחילה לא היה לו שום סיכוי באשר שומר ה' את כל קרוביו, אודה בגילוי לב כי שמפניה היה בעצם מאין 'סוכן כפול' שכזה, שירת גם אותי נאמנה, אם בהפצת הגיגי ואם במתן שרות הסעות, היה 'חבר' בכלל לא רע לאורך שנים והרבה לשעשע את רוחי במיני טירופים שונים ומשונים...