הקפיטל-סוציאליזם

הדמוקרטיה לכאורה מכוונת לדבר והיפוכו. מצד אחד מיועדת הדמוקרטיה ליצור את האיזון שכה חסר היה במאות הקודמות בין צרכי וזכויות הפרט לבין המדינה.

אהרון רול , א' באלול תש"ע

אהרון רול
אהרון רול
ערוץ 7

דומה וקיים קורטוב אי-בהירות במקומותינו באשר לאוירה, לשיטה הכלכלית בה אנו חיים. הבילבול נובע בחלקו מחוסר הבנת הדמוקרטיה לאשורה.

מעט רקע. השיטות הכלכליות הרווחות בעולם כיום הינן צעירות יחסית. הקומוניזם והקפיטליזם היגיעו לעולם אך לפני מעט יותר ממאה שנים באשר צמחו משיטות כלכליות קודמות להן אשר ריכזו את העושר המחוזי, הלאומי והעולמי בידי שיכבה אליטיסטית, בתי מלוכה ואצולה ו'בנקאים בינלאומים' אשר מינו עצמם לשומרי (ובזבזני) העושר העולמי מטעם עצמם בעוד ההמון, ככלל, הופקר לגורלו.

השינוי הגדול בתפיסה הכלכלית העולמית היגיע בד בבד עם רוחות האמנסיפציה שהחלו מנשבות בעולם החל ממחצית המאה ה- 19 ואילך. רוחות אלו הביאו להעצמת זכויות הפרט, כמשקל נגד לזכויות הציבור. ההעצמת זכויות הפרטים חייבת היתה בשיטות כלכליות אחרות המותאמות לאידאולוגיות החדשות. עליית הרעיון הדמוקרטי אשר היגיע עם רוחות הקידמה ד'אז הוא שחולל את השינוי הכלכלי העצום, שהפך לחברתי, אשר כה מוכר לנו בימינו אלה.

באורח מצער טיבעי, נחלקו מבשרי התזות הכלכליות למחנות שונים אשר התגבשו בתחילת ומשך מחציתה הראשונה של המאה העשרים ליצירת שני מחנות עיקריים. מצד אחד עמד המחנה הקפיטליסטי ומנגד התגבש המחנה הקומוניסטי-בולשביקי.

אליה וקוץ בה. שני המודלים הכלכלים לעיל לא היתאימו לכח העולה המרכזי בעולם המערבי היא התפיסה הדמוקרטית אשר גם היא צמחה באורח מעשי (רעיון הדמוקרטיה אינו חדש לעולם וניתן לזהותו עוד מימי יוון העתיקה), בעקבות רוחות האמנסיפציה החדשות.

הקומוניזם

ללא ספק, הקומוניזם בראשיתו ייצג תפיסה חדשנית, מהפכנית אשר במבט כולל (ומעט שיטחי), גורסת כי יש לחלק את העושר הלאומי שווה בשווה בין כלל האזרחים. אכן רעיון נאצל (ללא מרכאות). בפרט באם ניזכור כי כלל האזרחים המרכיבים את ההמון לפני פרוץ המהפכה הקומוניסטית היו משולים לאבק אדם, ל"נמלים עמלות" ללא כל זכויות.

יתרונו האידאולוגי הברור לכאורה של הקומוניזם היה גם חסרונו הגדול ביותר. הקומוניזם ומנהיגיו לא הישכילו להבין כי המבנה הנפשי של בני אנוש אינו בנוי לצורה זו של שיטה כלכלית. אנו, בני האדם, שואפים להשגים, ביטוי עצמי, יצירה אישית, רכוש אישי, אופק אישי וכדומה. השיטה הקומוניסטית צעדה בדיוק בכיוון ההפוך, ביטול כל דבר אישי למען הציבורי והלאומי.

מכיוון שהקומוניסטים לא היצליחו ברובם הגדול של המיקרים לשכנע את בני האדם להתכחש לטיבעם האנושי הבסיסי וחייבום להיפרד מכל דבר בעל גוון אישי, לא נותרה הברירה בידי מנהיגי המהפכה הקומוניסטית, במדה וחפצים הם להשליט משנתם על ההמון, אלא לפנות לעבר משטר דיכוי וכפיה אשר יכריח את האזרחים להתנהל בהתאם לקווים האידאולוגים המונחתים מלמעלה גם אם הדבר הינו בניגוד לרצונם.

כך ירה הקומוניזם לעצמו ברגל. טבע האדם כולל עוד מרכיב חיוני אשר אין משטר ושילטון, יהיה זה חזק ככל שיהיה, שיוכל לו. והמדובר הוא בדחף האנושי לחופש, ליצירה, לביטוי עצמי חופשי. כך נוצרנו.

עם הזמן ולאור מדיניות דיכוי ורצח מיליוני אזרחים בה נקט הקומוניזם (לא ניכנס כאן לפרטים באשר זה אינו נושא המאמר), לא תויג לכן הלה כנושא הדגל הרעיוני השוויוני (כאמור, רעיון נאצל), אלא כשיטה כלכלית, שהפכה לפוליטית, שהפכה לדיקטטורית, שהפכה רצחנית ומכאן ובדין, תויג כמשטר דיכוי שאינו נופל ברצחנותו מהמשטר הנאצי.

הקפיטליזם

לכל אלו המחככים כפים למקרא הקטע אודות הקומוניזם, תרגיעו. הקפטליזם, במבחן הזמן והמעשה, אינו נטול בעיות ועכבות גם הוא.

אכן הקפיטליזם דילג מעל המשוכה העיקרית שעמדה בפני הקומוניזם דהיינו, לאפשר את השאיפה האנושית לרכוש פרטי, להשגים וחופש-ביטוי רעיוני וכלכלי אישי. מכאן גם נובעת הצלחתו הראשונית של המשטר הכלכלי הקפיטליסטי. מאידך גיסא, אנו, בבואנו להעריך את מצויינות הקפיטליזם החמצנו את האופי האנושי כניגזרת של ממד הזמן. לכאורה הכל שפיר בתחילתו של המשחק הקפיטליסטי. המוכשרים יצברו עושר והפחות מוצלחים יסתפקו בפירורים. זהו הצדק במיטבו דהיינו, תיגמולו של האזרח בהתאם לכישוריו תוך שאנו נותנים בידו את הכלים, זהו החופש ליצור ולהתבטא, על מנת לאפשר לו לצבור את העושר כפי גמולו.

אלא מאי, לאורך זמן, אותה הנטיה האנושית למצויינות, עם צבירת העושר והאפשרויות שהינו מקנה, הופכת לאובססיה חסרת גבולות ככל שהפרט צובר בידו יותר ויותר עושר. הנה פן נוסף של "מותר" האדם מן הבהמה. בניגוד לבהמה הצורכת ככל צרכה ולעיתים נדירות צוברת אמצעי מחיה מעבר ליכולת קיבולה, הרי החיה האנושית אינה יודעת גבולות. הדחף שאינו בר כיבוש לצבור נכסים העולים מונים רבים, מאות ואלפי מונים על צרכי בן האנוש בלא שישים לעצמו חסמים, גורם לתופעה הידועה בימינו כ"קפיטליזם חזירי". לכאורה טוב ויפה, אלא מאי, כל צבירת העושר חסרת המידה והגבולות באה באורח טיבעי על חשבון המון הפרטים ביש
חייב להיות איזון בין רצוננו להעניק לפרט חופש בחירה, עיסוק, ויצירה וביטוי מיטבי לבין רצוננו להגן על הציבור, הכולל בתוכו ממש את אותם הפרטים, שלא שפר גורלו באותה המידה, להגן עליו מפני נחת כספו שאינה יודעת שבעה, מוגנת הדמוקרטיה, של אצולת הממון.
המזל.

ובכך, באורח פרדוכסלי, החליף הקפיטליזם את חצרות המלוכה, האצילים, השילטון הרודני והאליטות של העולם הישן, באצולת ו"דיקטטורת ממון" אשר מחויבותה היחידה בעולם היא לצבירת ממון אישי ולעזאזל עם שאר בני האנוש. הללו פועלים בהתאם ורואים בהמון סביבם אך אמצעי לייצור עוד ועוד ממון, ללא גבול וללא תכלית, צבירה לשם צבירה. בו בזמן, הופך אותו המון אשר הוא שאיפשר לאצולת הממון לההפך שכזאת, הולך והופך עני ומנוצל יותר ויותר. אין תמה איפה כי הקומוניזם ובצדק יצא בדיוק כנגד תופעה זו במתכונתה בעולם הישן הפאודלי. העובדה כי הענינים הסתבכו עבורו (ועבורנו כולנו) מהטעמים שפורטו לעיל, אינה משנה העובדה כי בבסיסו היה הרעיון הקומוניסטי נאצל.

טענת הקפיטליסטים המובהקים כי גם המעמד הבינוני, מעמד הבינים נהנה משהו מצבירת העושר בידי מעטים ושיפר את רמת חייו הינה נכונה, אך מתעלמת צהמעמד השלישי ההולך וגדל, הולך ותופח של עניים מרודים ברחבי העולם אשר תופעת הגלובליזציה שהיתה אמורה להטיב עמו, הביא רווחה אך לחלק קטן ממנו בעוד השאר, זה הרוב העני והמרוד נותר לגורלו ובעוניו וניצולו מאפשר את עושרם של המעטים.

הדמוקרטיה והמודלים הכלכלים

הדמוקרטיה לכאורה מכוונת לדבר והיפוכו. מצד אחד מיועדת הדמוקרטיה ליצור את האיזון שכה חסר היה במאות הקודמות בין צרכי וזכויות הפרט לבין המדינה.

הדמוקרטיה היא שמעניקה לפרט את החופש ליצור ולהתבטא באורח שיוויוני מיטבי, אך מעשה שטן, כאמור לעיל, אותה הדמוקרטיה האמורה להגן על הפרט וקבוצות המיעוט היא הפוגעת בם בהעניקה כח בילתי מוגבל לאנשי אצולת הממון בהוותם פרטים מן ההמון המוגנים גם הם בהתאם להגנה לה זוכים כל הפרטים באורח שיוויוני בתכלית ולא פרוגרסיבי. אכן, דבר והיפוכו.

אנו הישכלנו להבין כי מהפן השילטוני יכולה הדמוקרטיה להתקיים אך ורק במדה ויתקיים איזון למצער מושלם בין זכויות הפרט לזכויות הכלל, כל הפרה של האיזון הזה לטובת הפרטים תדרדר את המדינה לכאוס, לאנרכיה של הפרטים כנגד מדינתם, כאשר החוק, הסדר והכח הבילתי מוגבל כמעט שהוענק לאותם פרטים, בידי רשויות החוק והמשפט, הוא שלמעשה יביא באורח פרדוקסלי את קיצה של מדינת הלאום שוחרת החוק, הסדר וזכויות האזרח. מאידך-גיסא, כל תנודה לא מבוקרת של זכויות המדינה על פני זכויות הפרטים תוביל את המדינה לשילטון טוטליטרי, דיקטטורי דהיינו, אנרכיה של המדינה כנגד פרטיה. במאמר מוסגר נאמר כי מדינת ישראל צועדת במרץ לכיוון "אנרכיה של הפרטים" באשר בה הופר האיזון לעיל באופן קיצוני לכיוון זכויות הפרט, ללא מידה, איזון ובקרה נאותות.

אנו לא הישכלנו עדיין להשיג כי אותו איזון חייב להתקיים גם בין שתי השיטות הכלכליות המובילות כיום בעולמנו הקומוניזם והקפיטליזם. חייב להיות איזון בין רצוננו להעניק לפרט חופש בחירה, עיסוק, ויצירה וביטוי מיטבי לבין רצוננו להגן על הציבור, הכולל בתוכו ממש את אותם הפרטים, שלא שפר גורלו באותה המידה, להגן עליו מפני נחת כספו שאינה יודעת שבעה, מוגנת הדמוקרטיה, של אצולת הממון. אנו לא הישכלנו לשים חסמים נאותים בפני פרטים אשר משתמשים בהונם כקרדום לחצוב בו הון נוסף על חשבון "הנמלים העמלות" וגרוע מכך השפעה במסדרונות השלטון או קניה של השילטון בכסף מלא, פשוטו כמשמעו.

הטיעון כי אנשים מוכשרים זכאים לעושר חסר גבולות בעוד שהפחות מוכשרים יחיו כאשר יחיו (או ינמקו ברעב למעשה), היה נכון במדה ומשאבי כדור הארץ והלאום היו בילתי מוגבלים. טיעון זה אינו מחזיק מים מפאת מוגבלותיהם של אמצעי הייצור. מפאת המוגבלות של האמצעים הרי כל המקדים, האלים, חסר העכבות זוכה לכאורה. אך השיטה הדמוקרטית הלא מיועדת, ממש כך, למנוע תחרות בילתי הוגנת, למנוע את תופעת כל דאלים גבר (ולאו דווקא באורח פיזי). המשטר הדמוקרטי הלא נועד מבסיסו לשמור על חופש העיסוק תוך שמירת 'חופש ההזדמנויות' לכל. שוב הפרדוקס הדמוקרטי.

הקפיטל-סוציאליזם – מבחן המעשה

שתי השיטות במתכונתן הטהורה כאמור לעיל, הקפיטליסטית והקומוניסטית, מובילות להכפפת ההמון, הציבור, תחת שילטון טוטליטרי-דיקטטורי. השיטה הקומוניסטית מובילה (והובילה) לכינון "הדיקטטורה של הפרולטריון" מהסיבות שכבר פורטו לעיל ואילו השיטה הקפיטליסטית מובילה לעבר "הדיקטטורה של הממון". אמנם דיקטטורת ההון שילטון שהינה הביטוי ל"דיקטטורת הממון" הינה לכאורה הגרסה המרוככת של "דיקטטורת הפרולטריון" הקומוניסטית אך זה הינו אך מצג שוא. ניזקה של דיקטטורת הממון וניגזרתה "קנית וממכר השילטון", בידי ובעבור מעטים הינה חמורה באותה המידה, משעבדת ומנצלת באותה המידה, בסופו של יום ממש כאחותה הקומוניסטית.

על מנת ליישב ולגשר בין ההפכים שניזכרו לעיל אין מנוס משינוי תפיסה כלכלית-אידאולוגית. באם שתי השיטות המרכזיות בעולמנו הוכחו כשגויות, כ'שיטות קצה' אשר אינן עונות על צרכינו, שאיפותינו, מוסרנו והאידאולוגיה שלנו, כל שיטה בקציה שלה, בעוד ששתיהן מחזיקות אמיתות רבות, הן מהאספקט הכלכלי היבש (קפיטליזם) והן מהפן האידאולוגי (הקומוניזם), הרי כל שנותר הוא לשלב את שתי השיטות כך שבאיזון מתאים, מאוזן ומשוקלל בין השתים ניפתור את חידת קיומנו החברתי-האנושי.

בין אם נכתיר את השיטה המאוחדת בשמות ובין אם לאו, בחינת התנהלות מדינות המערב הדמוקרטיות-"הקפיטליסטיות" מלמדת כי הינן נוקטות במידה זו או אחרת, הלכה ולמעשה, בכיוון של "מדינת הרווחה".

פירושה של 'מדינת רווחה' תחת המשטר הדמוקרטי הוא שימוש מושכל ומדוד בשיטה הכלכלית הקפיטליסטית בעבור המעטים תוך נקיטת איזון סוציאליסטי בעבור הרבים (סוציאליזם--המושג המרוכך לקומוניזם- זהו הפן ההתנהגותי של שיטת הקומוניזם). לתוהה בדבר השילוב הלכאורה בילתי אפשרי הזה מבחינה מתודולוגית הרי מבחן המעשה הוא הקובע. גם אם לא הוגדרה השיטה הכלכלית הדמוקרטית במערב ככזו, הרי שהמדינות הדמוקרטיות נוקטות בשיטה" הקפיטל-סוציאליסטית" המאוחדת כאמור, תחת הכותרת של "מדינת הרווחה".

לצורך הענין אין זה חשוב באם הרצון לתמוך בחלשים בחברה הוא המחייב שימוש בשיטה הקפיטליסטית מניבת האמצעים לפעול בכיוון זה, או השימוש התחילי בשיטה הקפיטליסטית היוצרת מעמד של ניזקקים וניצרכים היא שיצרה את הצורך בנקיטת פן סוציאליסטי לתמוך בחלשים והמנוצלים. כך או כך, השיטה הדמוקרטית מעצם טיבעה כשקול, כמאזן שבין זכויות הכלל לזכויות הפרט, כשיטת גג מעל כל אלו היא שיצרה את האיזון והחיבור למעשה בין שתי השיטות הכלכליות.

בל נישכח כי בהתאם ל"משוואת האלטרואיזם של פרייס" הרי אנו בני האנוש נחנו גם באופן מולד בתכונת הערבות ההדדית לבני מיננו למרות שאפשר כי התכונה הזו נובעת מתכונת האגואיזם הטבועה בנו. שהרי אם ניסחט את לימון-ההמון עד תום לא ייוותרו אמצעי ייצור להמשיך ולהאדיר את עושרם של הקפיטליסטים השולטים בחיינו. אך לצרכי עניננו אין זה חשוב מדוע אנו פועלים בדרך הערבות ההדדית, אלא בעובדה עצמה המשפיעה מאליה על התנהלותנו הסוציאליסטית כמשקל נגד להתנהלותנו הקפיטליסטית. דהיינו, בשלבנו את שתי השיטות הכלכליות הקומוניזם והקפיטליזם.

המלחמה הבילתי פוסקת בין נוהיי שתי השיטות בעולם המערבי הינה מיותרת ובמבחן הזמן והמרחב, אף מגוכחת. החיים חזקים יותר מ"האידאולוגים" של שתי השיטות. החיים ומבחן המעשה הם שחיברו הלכה למעשה בין השיטות למעלת ה"קפיטל-סוציאליזם" וכל הוויכוחים הניטשים לבקרים בין חסידי שתי השיטות הינם ברכה לבטלה.

היגיעה העת כי את אשר ניפרש לנגד עינינו יום-ביומו נמסד וזאת יעשה על ידי מדינאים, פוליטיקאים, אקדמאים, חוקרים ומדענים אשר ישבו על המדוכה, ינתבו וימקדו הדרכים לשילוב מוצלח יותר בין שתי השיטות הכלכליות ויצקו תוכן אמפירי לנאמר לעיל, מאשר יבזבזו אוויר חם ומאמצים שכלתנים שגויים בעבור תאוריות כלכליות וחברתיות מיושנות אשר עבר זמנן, אבד עליהן הכלח. אנו הותרנו מאחורינו את המאה העשרים על מלחמותיה ושיגיונותיה. בסיפה של המאה העשרים ואחת ראוי היה כי נמקד מאמצינו בעתיד ועל סמך נסיון העבר נפנה קדימה לעבר "הקפיטל-סוציאליזם".