מניתוק לתיקון

קביעת יום תפילה וחשבון נפש ביום ח' אלול שבו נטשה מדינת ישראל את חבל עזה היא דרך נכונה של התמודדות אמונתית עם מה שעובר כיום על עם ישראל.

פרופסור יואל אליצור , ג' באלול תש"ע

חדשות אורח
חדשות אורח
צילום: iStock

מאתים שנה של תהליך א-לוהי-אנושי חד-פעמי של שיבה וגאולה ותחייה והפרחת השממה הגיעו לשיא במלחמת ששת הימים, מלחמה ניסית שאין לה תקדים בהיסטוריה הצבאית, שבה, בניגוד לתוכניותיו אבל בהתאמה מופלאה לנבואות התנ"ך, זכה עם ישראל לגבורה ולתפארה וחזר אל מרחבי ארצו. כל לב יהודי רטט וכל עין דמעה כשנשמע הקול "הר הבית בידינו".

תהליך ההידרדרות החל בהדרגה בשנים שבאו אחר כך. לאט לאט התפתחה האמונה שאנחנו זרים כאן ושמוטב שנסתלק. נפש היהודי ההומייה כבתה ונסתמה. במקום "תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים עפרות ארצנו", "נבנה ארצנו ארץ מולדת", "שופר קורא בהר הבית בעיר העתיקה", "שוב לא נלך רחל ואת שוב לא תלכי", "עוד נשובה אל עמק דותן", צמחו פה "פלסטינים" ו"שטחים" ו"גדה". ואז באו הנסיגות, ואחריהם שטחי A, B ו-C ו"גדר ההפרדה", בתחילה תמורת "שלום", אחר כך תמורת "רגיעה", אחר כך לטובת "שיחות" ו"מגעים", ובסופו של דבר באה העקירה לשמה,"חד-צדדית", לא תמורת שום דבר.

איבת הערבים שגברה לא הפריעה למוליכי התהליך המסוכן ובאופן פרדוקסלי אף זירזה אותו. רצון העם שלמרות שטיפת המוח הנמשכת המשיך לבחור בדרך כלל בימין, נהדף הצידה והמנהיגים שנבחרו עשו את רצון יריביהם. מי שסתם במידת מה את הפרצה בסכר היו המתנחלים ותומכיהם נאמני תורת ישראל וארץ ישראל, ולכן הם סומנו על ידי מובילי הנסיגות כאויב. הארץ ואהבת הארץ נהיו לדבר בזוי בשיח התקשורתי והתרבותי שמובילים מעצבי דעת הקהל – "ונחלתי שמתם לתועבה". התהליך המסוכן אינו נעצר לרגע. ברגע שהושלמה נסיגה אחת מייד באה הדרישה – ולאו דוקא מבחוץ – לנסיגה נוספת. אחרי עזה, יהודה ושומרון שבהם יש כביכול בעיה דמוגרפית, עומדים עכשיו בתור הגולן שאין בו ערבים כלל וירושלים שעליה חלמו כל הדורות, שניהם חלקים בלתי נפרדים ממדינת ישראל לפי חוקי הכנסת הרשמיים.

בהסתכלות אמונתית-תנ"כית החטא הזה חמור לאין ערוך מהחטא החמור שבתורה - חטא המרגלים. בפרשת המרגלים העם היה מחוץ לארץ כנען, המרגלים נשלחו לראות את הארץ ופגשו כאן בני ענק וערים גדולות ובצורות בשמים. הם והעם שנהה אחריהם נענשו על שהשתמשו במנדט שניתן להם והעדיפו הערכה ריאלית על פני אמונה במה שנראה בלתי אפשרי. מה נאמר אנחנו שכבר ירשנו את הארץ ואויבינו נסו מפנינו בשבעה דרכים ונעליהם מאחוריהם, שהברכה ליוותה וממשיכה ללוות אותנו בפריון חקלאי, בכלכלה איתנה ובכוח צבאי, "מה זאת עשיתם" ?

עקירת גוש קטיף בקיץ תשס"ה היתה נקודה המסמלת יותר מכל את היפוך הכיוון הזה. גוש קטיף הוא סמל מחודד של כל מה שקרה לארץ ישראל ולעם ישראל בדורות התחייה. בדרך הטבע, היה גוש קטיף חבל ארץ שנחשב לאורך כל ההיסטוריה לארץ דיונות
כל מי שעיניים בראשו רואה שההתרחקות ממקור המים החיים מובילה להתאבדות לאומית ולמהלכים מטורפים ששום אומה ולשון לא עוללו לעצמם מעולם. ההבנה שכדי להמשיך להתקיים, עם ישראל מוכרח לחזור אל עצמו, אל יעודו ואל א-לוהיו היא כל כך ברורה
שלא תצלח למאומה (בירושלמי שביעית ו, א ובראשית רבה פרשה סד הוא נקרא "ניווי רע"). מדינת ישראל, ברוב זהירותה בזכויות הערבים העדיפה לבנות את יישוביה בשטח עזוב זה, ובאורח פלא הפך דוקא אזור זה לגולת הכותרת של החקלאות הישראלית. יישובי הגוש היו גם מופת של שילוב תורה ועבודה, של מיזוג גלויות ושל יחסי אנוש לבביים. מתישבי גוש קטיף לא היו "קיצוניים". הם היו "ממלכתיים", בניהם שירתו ביחידות קרביות, הם לא קראו תיגר על הממשלה אפילו בשנים שהחלה להצר את צעדיהם, וספגו בגבורה התקפות טרור והפגזות. לא בכדי היתה הדרך לעקירת גוש קטיף רצופה שחיתויות, קריאה למשאל מתפקדים ורמיסת תוצאותיו, שיחוד נבחרי ציבור במיצובישי, פיטורי שרים שלא הלכו בתלם, ואכזריות מרושעת כלפי מפגינים. תהליך העקירה גם הוליד לבושתנו מילה חדשה למילון העברי: איתרוג.

כל מי שעיניים בראשו רואה שההתרחקות ממקור המים החיים מובילה להתאבדות לאומית ולמהלכים מטורפים ששום אומה ולשון לא עוללו לעצמם מעולם. ההבנה שכדי להמשיך להתקיים, עם ישראל מוכרח לחזור אל עצמו, אל יעודו ואל א-לוהיו היא כל כך ברורה. המציאות זועקת אותה. לא היה דור שבו הדבר הזה כל כך ברור. יחד עם זה, היא עדיין רחוקה מראשם ומליבם של היהודים. גם בין נאמני התורה וארץ ישראל רבים חושבים כדאשתקד, על 'השפעה מבפנים' כמו בימים שבהם כל הזרמים המרכזיים היו ציוניים, והויכוח היה על איך בונים את הארץ יותר טוב ואיך שומרים על אינטרסים.

קביעת יום תפילה וחשבון נפש ביום ח' אלול שבו נטשה מדינת ישראל את חבל עזה היא דרך נכונה של התמודדות אמונתית עם מה שעובר כיום על עם ישראל. יוזמה זו שהחלה בשנה שאחרי העקירה, התחזקה השנה. בזכות פעילי תנועת קוממיות, מנהל מוזיאון גוש קטיף וגורמים נוספים, תהיה השנה התכנסות מרכזית של עיון ותפילה בבית הכנסת 'החורבה' המשופץ, וגדולי תורה ואישי ציבור ישאו דברים.

באופן אישי ואנושי, הזדעזענו אולי יותר מן הגירוש ה'נחוש' של אנשים נשים וטף מבתיהם, ממראה הדחפורים שהפכו גן עדן לעיי חרבות, אבל הרגע הגדול של חטא המרגלים של דורנו היה הרגע שבו נסגר השער במחסום כיסופים ועם ישראל אמר לקדוש ברוך הוא: מתנותיך לא מעניינות אותנו. עקירת הקברים ושריפת בתי הכנסת הם התפאורה שליוותה את הטירוף.

אני קורא לכל מי שיכול, להשתתף ביום זה של תפילה ותענית רשות. מתוך הכרה אמיצה של המציאות כפי שהיא, מתוך תפילה והתעוררות, נוכל לתקן.