איש בחטאו - יומתו או יומת?

מערכת המשפט של בית הדין של מעלה משלימה את אכיפת החוקים והמשפטים שבתורה. מערכת זאת היא המבוססת על ערבות זה בזה וערבות זה לזה.

חננאל ובר ז"ל , ז' באלול תש"ע

יהדות הכנסת ספר תורה בגבעת "מעוז צבי"
הכנסת ספר תורה בגבעת "מעוז צבי"
צילום: ערוץ 7

פרשת 'כי תצא' הינה פרשה רווית משפטים -- יש בה עשרים ושבע מצוות עשה ולא פחות מארבעים ושבע מצוות לא תעשה, ע"פ ספר החינוך.

בין אותם משפטים ישנו משפט אניגמתי ביותר: "לא-יומתו אבות על-בנים ובנים לא-יומתו על-אבות איש בחטאו יומתו" (דברים כד, טז). לאותו משפט בתורה יש וריאציה "קצת" שונה בנ"ך. בספר מלכים שנכתב ע"י הנביא ירמיהו, מתועד שאמציהו מלך יהודה "יך את-עבדיו המכים את-המלך אביו: ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת-משה אשר-צוה ה' לאמר לא-יומתו אבות על-בנים ובנים לא-יומתו על-אבות כי אם-איש בחטאו יֻמות" (מלכים ב, יד, ה-ו).

הדבר המדהים הוא שספר מלכים מתיימר לצטט את "ספר תורת משה", הוא ספר דברים, אך אינו עושה זאת בנאמנות, כי בתורה הקדושה כתוב "איש בחטאו יומתו", ושם כתוב, ועוד בשמה של התורה, ש"איש בחטאו יומת". האם זה מצב של מה בכך? האם נוכל לעבור לסדר היום על הטעות הגסה שנתגלתה בספר שכתב נביא בישראל?

הבה ננסה ראשית , להבין את פרשנותם של חז"ל למשפט הנידון כפי שהוא כתוב בתורה, ואחר כך ננסה לבין את הרקע האפשרי "לטעות" שנעשתה, כביכול, ע"י כותב הספר בנ"ך. חז"ל בגמרא, ובעקבותם רש"י, מפרשים את הרישא של המשפט בתורה כמתייחס לנושא קבלת עדים, וקובע שאין לקבל עדות מאדם קרוב. את הסיפא הם מפרשים במישור אחר לגמרי -- בבית דין של מעלה, ע"פ רש"י, "הקטנים מתים בעוון אבותם בידי שמים".

הרשב"ם והספורנו אינם מקבלים את הגישה הזו, שהרישא מתייחס לכללי עדות, אלא טוענים שהוא מתייחס לכללי פסיקה. קרי, שאין להעניש בשום מקרה אבות על חטאי בנים, ובנים על חטאי אבות, אפילו לא את הבנים על מרדות במלכות ע"י אבותם, כפי שהחליט אמציהו לגבי בניו של הורגי אביו. יותר מזה, ע"פ הרשב"ם והספורנו, למעשה יש להעניש איש אך ורק על חטאיו שלו -- איש בחטאו יומת, בדיוק כפי שכתוב בספר מלכים ב'. וכל זה בא כמסקנה של הרישא של הפסוק שבתורה. ולכן, מה משמעותו של הסיפא שבתורה -- איש בחטאו יומתו? לדעתם של רש"י, הרשב"ם והספורנו הוא מתייחס לבית דין של מעלה. ומדוע? כדי שכל אדם ידע, שבנוסף לצדק שנעשה על ידי בית הדין של מטה, יש מערכת נוספת, ששם הצדק בא לידי שלמות, שם ישנה מערכת חוקים אחרת, והכלל המדריך אותה הינו "איש בחטאו יומתו" -- קרי, שם בניו של אותו איש וגם אחרים שאינם קרובים אליו ימותו בעוונותיו.

בניגוד למערכת המשפט של העולם הזה, שאינה יכולה לכפות על האדם לבצע מצוות עשה (כדוגמת צדקה או הוכחת עמית) אלא מוגבלת לענישת עבירות של מצוות לא תעשה, מערכת המשפט של בית הדין של מעלה משלימה את אכיפת החוקים והמשפטים שבתורה. מערכת זאת היא המבוססת על ערבות זה בזה וערבות זה לזה, ולכן היא זו שבה איש, בחטאו יומתו. הכיצד זה נעשה -- טכנית? דבר זה הינו מעבר להישג שכלנו המקובל ויישאר בתחומו של הקב"ה, "כי-גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבֹתי ממחשבֹתיכם (ישעיה נה, ט).

אולי לרמב"ם ישנה התשובה הטובה ביותר לשאלה: מדוע וכיצד דורש מאתנו הקב"ה רמה מוסרית של ערבות זה לזה? בהלכות תשובה מסביר הרמב"ם את דרכי הענישה של הקב"ה לגבי היחיד, המדינה והעולם כולו -- כמובן בבית דין של מעלה. בלשונו של הרמב"ם בפרק ג' הלכה ב' הוא כותב: אדם שעוונותיו מרֻבין על זכויותיו, מיד הוא מת ברשעו, שנאמר: 'על רֹב עונך'. וכן מדינה שעונותיה מרֻבין -- מיד היא אובדת, שנאמר: 'זעקת סדֹם ועמֹרה כי רבה וגו'.' וכן כל העולם כֻלו -- אם היו עוונותיהם מרֻבין מזכיותיהן, מיד הן נשחתין, שנאמר: 'וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ'. בהלכה ד' מסביר הרמב"ם שיחיד יכול ע"י חטא כלשהו, להכריע את עתידו של עצמו, של עמו ושל עולמו, כולם בבת אחת. אלה דבריו: "לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו…כאילו חציו זכאי וחציו חייב; וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב: חטא חטא אחד -- הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כֻלו לכף-חובה וגרם לו השחתה".

אולי הסבר נוסף "לאיש בחטאו יומתו" טמון במילה 'יותמו'. הרי יש לאיש גוף ונשמה, ויש לו חיים בעולם הזה וחיים, בעזרת ה', בעולם הבא. הוא, במעשיו, יזכה לחיים או למוות בשני העולמות -- איש בחטאו יומתו.

מה שנותר לנו הוא להבין מדוע ציטט הנביא ירמיהו את הפסוק בתורה בצורה שגויה. ואכן, הנביא ציין שהמלך אמציהו עשה את הדבר הנכון ע"פ המצווה שבתורה באותו נושא, ולא הרג את הבנים לחטאי אבותם. ובכל זאת המלך עיוות את מלא הפסוק שבתורה, והנביא, בתפקידו כהיסטוריון של אותה תקופה ציטט את המלך כפי שהוא דיבר…עם הטעות השגורה בפיו.

האם היה מחיר היסטורי לציטוט השגוי הזה? נענה עם סיפור אחר: כידוע, כאשר גר פנה להלל הזקן ללמדו את כל התורה על רגל אחת, ענה לו הלל: מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך". בכך הוא ניסה לתמצת את המשפט הגדול מן התורה, שהוא עצמו מתמצת עד מאוד את התורה כולה: "ואהבת לרעך כמוך, אני ה' ". ברם, כאשר מותחים את החבל עד נקודת הקריעה שלו, מסתכנים בסכנה גדולה. "ואהבת לרעך כמוך", ללא "אני ה' ", מאבד את הקשר האורגני והרוחני בין אהבת ה' ואהבת האדם, ואת האוטוריטה האלוקית לכל מערכת המוסר של האנושות. ללא ה' יכול האדם ליצור מערכות "מוסר" מפלצתיות ממש, כפי שראינו רק לפני כשבעים שנה באירופה "הנאורה". לכן, כל עיוות שבתורה בסופו של דבר יגרום לאי-הבנה שגדלה וגדלה עם הדורות.

ולכן, יהי רצון שנלמד את תורתנו הקדושה באהבה גדולה ובהקפדה מלאה על כל תו ותו, וכל אות ואות, כי רק כך נדע שהקשר שלנו עם אבינו שבשמים -- דרך תורתנו הקדושה -- ישאר טהור ועל פי רצונו, ודרך תורתו נזכה לכל הטוב שאבינו מאחל לנו.