עת שלום או עת מלחמה

מאז מלחמת ששת הימים יש רצון עז להפטר מחלקי ארץ ישראל ששוחררו בחסדי צור ישראל וגואלו. לא רוצים את חברון, בית אל ושכם.

הרב שמעון בן - ציון , כ"ז באלול תש"ע

הרב שמעון בן ציון
הרב שמעון בן ציון
צילום: עצמי

ביהודה ושומרון קיים "ריטואל". תרחיש החוזר על עצמו. הלוויות קורעות לב. מאחורי כל לוויה יש שֵם, יש משפחה, בית שנהרס וגם אם ישוקם, הצלקות והשריטות לא יעלמו.

כל אחד מארבעת הנרצחים בבית חג"י - עולם ומלואו, סיפור מופלא וכואב. יצחק וטליה, כוכי (שזכיתי לסדר חופה וקידושין לה ולבעלה מומי יבדל"א, לפני שנים רבות) ואבישי, הי"ד. מנוסים אנו בכאבים אלו. כל פעם מחדש עוברים את דרך היסורים. מה שורש השבר הזה? מה פשר הענין?

עיון בסוגיה מביאני למסקנה דלקמן:

מאז מלחמת ששת הימים יש רצון עז להפטר מחלקי ארץ ישראל ששוחררו בחסדי צור ישראל וגואלו. לא רוצים את חברון, בית אל ושכם. מחפשים "פרטנר", לא לשלום, אלא למשא ומתן, וכל המרבה במחיר - כלומר בדרישות כדי "להסכים" לקבל את ליבה של ארץ ישראל לידיו, הרי זה משובח, והוא הזוכה.

כאשר נתניהו יוצא לשיחות על בסיס מדינת הטרור שקוראים לה "פלסטין" בלב ארץ ישראל, אז הטרור מתגבר ודם ישראל ימשיך להשפך, חלילה, זה פשוט. אם אתה מוותר על ארצך, נחלת אבותיך, אז עד הסוף. והסוף זה הקו הכחול. הקו האדום. כך מפרש האויב, ומבחינתו – בצדק. "בדם ואש...".
מחפשים "פרטנר", לא לשלום, אלא למשא ומתן, וכל המרבה במחיר - כלומר בדרישות כדי "להסכים" לקבל את ליבה של ארץ ישראל לידיו, הרי זה משובח, והוא הזוכה.

כאשר המשטרה שוללת על ימין ועל שמאל רשיונות לאקדחים ממתיישבים בלא שהורשעו בעבירה, ויש לכך דוגמאות אינספור מימים אלה, ובראשם מיצחק אימס הצדיק והקדוש הי"ד - אזי הותר דמם של המתיישבים הנותרים ללא מגן, עד לוידוא הריגה, תחת "שלטון ישראל". וכל זה בעידוד הפרקליטות ובג"ץ, וברקע - מחלקה מיוחדת במשרד המשפטים אוכפת תקנות חמורות במיוחד על המתיישבים.

ל"ידינו שפכו את הדם הזה" - מצטרפים השחקנים המסרבים להופיע באריאל, שונאים את אחיהם ומקבלים רוח גבית מפרופסורי האקדמיה המתנשאים. כל אלה הם הקרקע הבשלה לשפיכת דם המתיישבים חלילה.

ולכל זה - מתווספת הזילות הכללית לערכים בכלל, ובפרט לערכה של ארץ מולדת, ארץ הקודש, ולחיי אדם באשר הוא. ראו את הזלזול באנשי שדרות שהופגזו שנים ארוכות. ראו אף את מקרה חסר הבית שנרצח ע"י שני נערים ערבים ב"כיכר החתולות", ונשאר שותת דם 50 דק' בכיכר העיר ללא עזרה.

למסקנת הדברים:

לביטוי השגור בפי הציבור: "אם חפצי חיים אנחנו..." ישנו גם צד המשך. מאחר וחפצי חיים אנו עלינו לעצור את הרכבת הדוהרת כמו סוס שוטף במלחמה. אי אפשר להשאר בממשלה שמובילה את העם לעבר פי פחת.

אם הרכבת ממשיכה לדהור, חייבים וצריכים לצאת מממשלה הנוטשת את בניה המסורים לה ביותר ונוטשת אף את הדרך. צריך להמשיך ולהיאבק, להביא לבחירות חדשות. להבין שרק ימין יהודי לאומי מאוחד יוכל בעזרת ה' להפסיק את מסע ההלויה המתמשך!

מסע ההלויה הבלתי פוסק, הוא הבבואה למסע ההתאבדות הלאומית, חלילה. אבל, עם ישראל ירים ראש, יזקוף קומה לאומית, ירים דגל יהודי לאומי מאוחד וגדול, ובעזרת צור ישראל נעשה ונצליח!