עושק המגורשים

ההצעה של פקידי האוצר סתרה מהותית את חוק ההתנתקות אשר קובע כי כל פיצוי למגורשים חייב להיות מעוגן החוק. כך עשקה המדינה את העקורים.

עו"ד אביעד ויסולי , ה' בתשרי תשע"א

אביעד ויסולי
אביעד ויסולי
צילום: עצמי

בתחילה היתה הכוונה טובה.  כדרכן של הדרכים לגהינום. איננו יכולים לדעת עדיין את סוף הסיפור, חוץ מזה שהוא יהיה גרוע.  בכל מקרה.

נתחיל מהתחלה. בשנת התשס"ה גירשה מדינת ישראל את 8,500 תושבי גוש קטיף. המדינה חוקקה את "חוק ההתנתקות" ופרסמה בראש חוצות כי "יש פתרון לכל מתיישב". המתיישבים עתרו לבג"ץ ונכשלו. בג"ץ האמין לספין של שרון שההתנתקות תביא למציאות בטחונית ומדינית משופרת באזור עוטף עזה. ה"שיפור" היה שלטון הח'מאס, הקסאמים, גלעד שליט ו"עופרת יצוקה".

טיעון אחד ויחיד התקבל בעתירה בבג"ץ, ובגינו נפסל הסעיף בחוק ההתנתקות המתנה את קבלת המענקים מטעם המדינה בויתור על הזכות לתבוע את המדינה בנזיקין.  בג"ץ מצא כי סעיף זה אינו חוקתי.  כבשת הרש.

שנתיים אחר כך, כשהתברר שאין פתרון כמעט לאף מתיישב, והמגורשים המשיכו להתגורר במחנות פליטים, לסבול מאבטלה ולאכול את כספי הפיצויים שהיו מיועדים לבנית בתיהם וחייהם, ביקשו מספר ח"כים, ובראשם אורי אריאל מ"האיחוד הלאומי" ואביגדור יצחקי מ"קדימה" להיטיב עם המגורשים לפצותם על הפרת הבטחות הממשלה.  הח"כים החלו בתיקון חוק ההתנתקות באופן שיעלה משמעותית את סכומי הפיצויים למגורשים.
כדי להוסיף חטא על פשע, מכריחים הפקידונים את המגורשים לחתום על הסכם ויתור על תביעות גם בשם ילדיהם הקטינים. אם ילדיהם גדלו, הם מחויבים לחתום גם אם אינם בעלי בתים.

לאור הקונצנזוס שהתגבש בציבור ובכנסת, כי המדינה הונתה את הציבור ואת המגורשים בטענת ה"יש פתרון", וכי המגורשים נמקים במחנות הפליטים בניצן, יד בנימין ובשלל מקומות אחרים, נראה כי הדרך לתיקון חוק ההתנתקות ולהעלאת סכומי הפיצוי היתה סלולה.

אבל גם נערי האוצר לא נולדו אתמול.  כאשר ראו כי כלתה אליהם הרעה, ישבו וטיכסו עצה ומצאו תחבולה – הם הציעו לח"כים לקבל את כל הכסף שביקשו, בתנאי שלא יחוקקו זאת בחוק.  "אנחנו ניתן לכם את הכסף, למה צריך חוק?"  כף נוצר "הסכם הח"כים" בינם לבין משרד האוצר.

הצעה זו של פקידי האוצר סתרה מהותית את חוק ההתנתקות אשר קובע כי כל פיצוי למגורשים חייב להיות מעוגן החוק.  אז החוק קובע.  החוק, כל יש לדעת, נועד רק לאזרחים הפשוטים.  פקידי האוצר הם מעל החוק.

בגין פיצוי שניתן שלא באמצעות החוק אלא באמצעות החלטת ממשלה, מתבשמים הפוליטיקאים מניחוח כותרות העיתונים, אך המגורשים מקבלים רק חצי ברכה.  כשתתחלף הממשלה תהפוך החלטת קודמתה להסטוריה.  החלטת ממשלה גם לא ניתן לאכוף בבית המשפט כמ שניתן לאכוף חוק. הכנסת לא יכולה לפקח עליה או לשנותה. ויותר מכל – החלטת ממשלה היא רק "טובה" למגורשים, לא התחייבות. 

העדר החקיקה הוא הבעיה הקטנה של "הסכם הח"כים". הבעיה הגדולה הרבה יותר היא סעיף קטן וניבזי ש"החביאו" נערי האוצר בין קפליה. עוד "עז" בלתי חוקית בעליל: תמורת הסיוע הנוסף יתחייב כל מתיישב לוותר על כל תביעת נזיקין נגד המדינה לעד ולעולמי עולמים.  הוא ואשתו, בניו ובנותיו, שורו, אתונו וחמורו.

כבר היום יכול כל מתיישב לתבוע את המדינה על הנזקים שגרמה לו מהגירוש בסכומים הגבוהים בהרבה מהסיוע הנוסף שב"הסכם הח"כים".  מדינת ישראל הכריזה ש"יש פתרון לכל מתיישב" אך בפועל הושיבה את המגורשים במחנות פליטים מעל לחמש שנים מבלי לדאוג להם לתעסוקה, למשקים חקלאיים, לבתי קבע, לישובים ולשיקום, גרמה למגורשים נזקים נפשיים, בריאותיים, חברתיים, משפחתיים וכלכליים חמורים. בגין כולם ניתן (ורצוי) לתבוע את המדינה בנזיקין. 

הערכה זהירה ביותר של הנזקים שהצטברו לכל מגורש בהפסדי השתכרותו, בבריאותו הגופנית והנפשית שהתערערה,  במשפחתו שנפגעה או בעסקו שעדיין לא הוקם מחדש – מדובר בפיצוי של מאות אלפי ש"ח לכל משפחה כבר היום, ועוד הרבה יותר מכך בעתיד.

יתרה מכך - הסעיף הנבזי האוסר על המגורשים לתבוע את המדינה בנזיקין סותר חזיתית את פסיקת בג"ץ ההתנתקות.  באו נערי האוצר ועשו "הבה נתחכמה לבג"ץ" ובמקום הסעיף הנ"ל שבוטל, הם שיחדו את המגורשים בנזיד עדשים והחתימו אותם על התחייבות אישית שלא יתבעו את המדינה וראשיה על נזקיהם.  לא רוצים לחתום – לא תקבלו את הכסף.

כדי להוסיף חטא על פשע, מכריחים הפקידונים את המגורשים לחתום על הסכם ויתור על תביעות גם בשם ילדיהם הקטינים.  אם ילדיהם גדלו, הם מחויבים לחתום גם אם אינם בעלי בתים.

ואולם, אף לא בכך הסתיים עושק המגורשים.  הממשלה החליטה כי בעלי הבתים שגורשו מגוש קטיף יקבלו בממוצע 230,000 ש"ח פיצוי נוסף. כך נכתב בהחלטת הממשלה שחור על גבי לבן, כך תוקצב המענק הנוסף וכך פורסם בציבור. ואולם, כשבאו המגורשים לגבות את הכסף, הוא "הצטמק" דרך פלא ל – 160,000 ש"ח בממוצע בלבד.  אם נערי האוצר מזלזלים חוק, מה להם ולהחלטות ממשלה? 

"הסכם הח"כים"  שעשו פקידי האוצר עם ח"כ אורי אריאל ואביגדור יצחקי הוא בלתי חוקי בעליל ואינו שווה את הני
באו נערי האוצר ועשו "הבה נתחכמה לבג"ץ" ובמקום הסעיף הנ"ל שבוטל, הם שיחדו את המגורשים בנזיד עדשים והחתימו אותם על התחייבות אישית שלא יתבעו את המדינה וראשיה על נזקיהם. לא רוצים לחתום – לא תקבלו את הכסף.
יר שהוא כתוב עליו.  כל התחייבות להוסיף על הפיצויים למגורשים היא חלק מ"חוק ההתנתקות", ואין להתנות עליה בחתימה על מסמך כלשהו.  קל וחומר שאין לסחוט מהמגורשים "ויתור על תביעות" כתנאי פסול לקבלת המענק.

במדינה מתוקנת היו פקידי ממשלה שמתעלמים מהחוק, מפסיקות בית המשפט העליון ומהחלטות הממשלה מפוטרים מידית, ואולי גם עומדם לדין.  לא במדינת ישראל.  כאן נערי האוצר משבחים ומקלסים את עצמם כל הדרך עד לג'וב המרופד בשירות הטייקונים, שם הם נוחתים זמן קצר אחרי עזיבת משרד האוצר.

והמגורשים – מה עליהם לעשות?  ראשית חוכמה - לא לחתום על כתב הויתור על התביעות!  הפיצוי המגיע להם כבר עתה גבוה בהרבה מהפירורים המוצעים להם.  בחתימה על הוויתור על התביעות - הם מוכרים את עתידם, את בריאותם, את עתיד ילדיהם ואת רווחתם לעת זיקנה. 

אם המדינה תסרב לשלם את המענק הנוסף ללא התניה, עליהם לפנות לבית המשפט המחוזי בהליך מקוצר (המרצת פתיחה) ולכפות זאת בצו של בית משפט.

ב – 2005 גירשה מדינת ישראל תושבי גוש קטיף מבתיהם והחריבה את ישוביהם, במהלך שבמשפט הבינלאומי מוגדר כ"פשע נגד האנושות".  משראתה המדינה שניתן להתאכזר ולהתעמר במגורשים ללא תגובה, היא "זרקה" אותם למחנות פליטים ולא טרחה לתת להם קרקע לבניית בתיהם וישוביהם מחדש.  כך הוחמרה הפגיעה במגורשים עשרת מונים, ואילו המגורשים עצמם נקלעו ליאוש, חוסר אמון, אי- בטחון, העדר תקווה וחידלון.

אם רוצים המגורשים לשקם את עצמם, את חייהם, את בריאותם, את משפחותיהם ואת עתיד ילדיהם, הם יזדקקו להרבה מאד כסף לשם כך, כספים שאותם המדינה לא תתן להם "בטוב".  הם, כולם, עד האחרון שבהם, ייאלצו לתבוע את המדינה בבתי המשפט על נזקי הגירוש בשנתיים הקרובות, ומוטב שיעשו זאת כמה שיותר מוקדם.