הרוצחים היו מחבלים משוחררים
הרוצחים היו מחבלים משוחררים

חיסול המחבלים ביום שישי בחברון מחייב הפקת לקחים דווקא לנושא הקשה ביותר בשיח הציבורי: הדרישה לשיחרור מחבלים תמורת החייל החטוף גלעד שליט

אור ליום שישי סגר צה"ל חשבון עם רוצחיהם של יצחק וטליה איימס, אבישי שינדלר וכוכבא אבן חיים זיכרונם לברכה, כשחיסל את שני המחבלים שהיו מעורבים בפיגוע הירי בצומת בני נעים, לפני כחמישה שבועות, בו נרצחו הארבעה.

זו לא היתה פעולה פשוטה. המידע המודיעיני שהביא השב"כ הצביע במדוייק על הבית בו שהו המחבלים, בשכונת ג'בל ג'ואר בחברון, שכונה סמוכה קרית-ארבע. במהלך פשיטה של כוחות ימ"מ, דובדבן וגדוד לביא, ניסתה חולית המחבלים להימלט ופתחה באש לעבר כוחות צה"ל. הכוחות השיבו בירי מדויק לעבר המחבלים והרגו אחד מהם. הכוחות החלו לחפש את המחבל השני שהסתתר במבנה, "מבלי לפגוע מחפים מפשע שהוצאו מן המבנה" כפי שסיפר מפקד חטיבת יהודה אל"מ גיא חזות. אך כיוון שהמחבל סירב לצאת מן הבניין, נאלצו הכוחות להרוס חלק מהמבנה. בין ההריסות נמצאה גופת המחבל השני וסליק עם נשקים שככל הנראה שימשו את החוליה לביצוע הפיגוע. ששה מחבלים נוספים נעצרו והועברו לטיפול כוחות הביטחון.

בצה"ל ובשב"כ משקיעים מאמצים על-אנושיים כדי ללכוד את המחבלים בטרם יבצעו את זממם, ולכן גדול שם התיסכול מקלות הדעת בדבר שיחרור מחבלים.

בפעילות צה"ל נהרגו נשאת כרמי (33) מחבל חמאס בכיר, בעבר מראשי הזרוע הצבאית של חמאס בחברון. ומאמון נתשה, בן 24, תושב חברון, אשר נעצר במהלך 2008 למספר חודשים, זאת בגין פעילות צבאית במסגרת חמאס.

נשאת כרמי, תושב חברון, התגייס לחמאס בתחילת שנות התשעים ומילא תפקידים רבים בשטח, כולל פיקוד בשטח על פיגועים. נעצר בפעם ראשונה על ידי השב"כ לפני 11 שנה, בשנת 1999. הוא  בילה בכלא 3 שנים, וזמן קצר אחרי שהשתחרר נעצר בפעם נוספת על פי צו מעצר מנהלי ל-3 חודשים. בשנת 2004 הוא נורה ונעצר כשהוא פצוע קשה בבטן. במשך תקופה קצרה ישב בכסא גלגלים . הוא השתחרר שנית מהכלא הישראלי באוגוסט 2009. זמן קצר לאחר שחרורו שב לפעילות צבאית במסגרת החמאס ומאז הפיגוע התנהג כמבוקש. כמבוקש מס' 1 בחברון ידע להתנהג: הוא כמעט לא השתמש בסלולארי והקפיד על ביטחונו האישי. הוא לא אוהב להצטלם, רק בפעמים נדירות הצליחו חבריו להוציא ממנו תמונה אישית .

רוב המחבלים המשוחררים חזרו לבצע פיגועים

המסקנה העיקרית מהאירוע מחייב הפקת לקחים דווקא לנושא הקשה ביותר בשיח הציבורי: הדרישה לשיחרור מחבלים תמורת החייל החטוף גלעד שליט. במערכת הביטחון אפשר לשמוע לא מעט בכירים המזהירים כי מדובר במחיר שמדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לשלם. שיחרור מאות מחבלים יהווה "עירוי דם" משמעותי לאירגוני הטרור בעצם תיגבורם במחבלים עתירי ניסיון וידע.

מחקר פנימי של השב"כ, שנעשה לפני למעלה משנה, גילה כי 63% ממחבלי החמאס ו-67% ממחבלי הג'יהאד האיסלמי, ששוחררו בעיסקאות ג'יבריל (משנת תשמ"ה, 1985) וטננבאום (משנת תשס"ד, 2004), חזרו לבצע פיגועים אחרי שיצאו מהכלא הישראלי.

הנתונים הללו מטרידים לא מעט מגורמי הביטחון בישראל, ובראשם ראש השב"כ יובל דיסקין, שעמדתו המסורתית היא שגם אם ישוחררו מחבלים רוצחים חובה לגרשם הרחק מיו"ש, לעזה או לחו"ל, יכולתם להזיק ולאיים שוב בטרור רצחני, אמורה להיות פחותה.

בצה"ל ובשב"כ משקיעים מאמצים על-אנושיים כדי ללכוד את המחבלים בטרם יבצעו את זממם, ולכן גדול שם התיסכול מקלות הדעת בדבר שיחרור מחבלים. לא מדובר רק במקרים של ביצוע פיגועים בידי מחבלים משוחררים, אלא גם במאמץ שמושקע בלכידת מחבל שכבר היה בכלא, שוחרר – וכעת מערכת הביטחון נדרשת להשקיע מחדש מאמץ והמשאבים להביא לכידתו השניה (או השלישית). במערכת הביטחון הצטברו לא מעט דוגמאות למחבלים שצה"ל השקיע מאמץ מחודש בלכידתם אחרי ששוחררו מהכלא הישראלי.

למחבלים משוחררים יש פוטנציאל מובהק של חזרה לטרור. מחבל שהיה בכלא הישראלי, יוצא ממנו יותר מוכשר, או אידיאולוגית או טכנית או שניהם. בית סוהר מטבעו הוא בית ספר לשיפור רמת הפשיעה או רמת הטרור. יושבים שם חבורת אנשים בעלי ידע בטרור, שאין להם מה לעשות כל היום, ולידם אנשים חסרי ידע שגם להם אין מה לעשות כל היום. ואת היום הם מעבירים בלימודים. בעלי הידע מלמדים את חסרי הידע. וכך המחבלים המשוחררים יוצאים מומחים לטרור. השטח יקבל בבת אחת גורמי טרור פעילים ברמה גבוהה. תהיה לכך תרומה לטרור גם מוראלית, גם אירגונית וגם טכנית, בתחום הידע.

"אתה לא יודע איזו מכה מוראלית העיסקה הזו תהיה לאנשי השב"כ שלנו" – אמר לי גורם ביטחוני בכיר – "אלו שמסתובבים בשטח ומסכלים פיגועים, יגלו פתאום את המחבלים שכל-כך הרבה מאמץ הושקע במרדף אחריהם, בתפיסתם, ובהכנת המידע למערכת המשפטית כדי שתוכל להרשיעם במשפט. זה יהיה נזק לא רגיל. ואנשי השב"כ הללו יצטרכו להתמודד עם הפיגועים שיתחדשו אחרי שהמחבלים המשוחררים יתבססו בשטח".

דיסקין לא נלאה מלשוב ולהסביר בכל פורום מדיני או ביטחוני שהקשיב לו: אם נשחרר ליו"ש את מחבלי רשימת החמאס, נקבל אולי את גלעד שליט בחזרה, אבל עשרות ישראלים אחרים ישלמו בחייהם כשגל הפיגועים יתחדש. במונחים ישראלים, הפיקוד על תשתיות הטרור ביו"ש כיום הוא בידי המ"כים, או לכל היותר המ"מים. המטה הכללי של החמאס נמצא בכלא הישראלי. קבלת דרישת החמאס משמעותה להחזיר לשטח את האוגדונרים ואלופי הפיקוד של אירגוני הטרור. אין צורך בהרבה דמיון כדי לשער את התוצאה.

ניסיון היסטורי כואב

הניסיון ההיסטורי מלמד איך עיסקת שיחרור מחבלים תמורת חיילים שבויים, בעיקר מול הפלשתינים, סיבכו את מדינת ישראל לדורות, בעיקר כשהוחלטה הרחק מזרקורי התקשורת, ללא דיון ציבורי. בעיקר כאשר המחבלים נשארו בשטחי ארץ ישראל ולא גורשו לחו"ל.

בשנת תשמ"ה, 1985, היתה זו ממשלת האחדות בראשות שמעון פרס, עם יצחק רבין כשר-ביטחון,  שעשו את "עיסקת ג'יבריל" הזכורה לדראון, ומאז המוות מלווה את מדינת ישראל בעוצמה שאין כדוגמתה. במסגרת עיסקת ג'יבריל הורשו כמה מראשי המחבלים המשוחררים להישאר ביהודה ושומרון. חלק ניכר מאותם אסירים משוחררים הם שהיוו את השלד המרכזי של "הוועדות העממיות" שהפעילו את רבבות הפורעים של האינתיפאדה הראשונה, שפרצה שנתיים אחרי אותה עיסקה. "אין עוד ספק שמשוחררי העיסקה ההיא שיחקו תפקיד מרכזי באינתיפאדה" - כותבים על כך זאב שיף ואהוד יערי בספרם "אינתיפאדה" (עמ' 198) - "לפי הערכות מוסמכות, יותר משליש מביניהם חידשו את פעילותם המחתרתית בצורה זו או אחרת בתוך שנה בלבד ממועד יציאתם לחופשי. רוב הנותרים נכנסו לפעולה כמעט ללא שהיות עם פרוץ גל המהומות הראשון... לימים התפאר ג'יבריל, ובצדק, שמבצע זה זרע את זרע ההתקוממות". "עיסקת ג'יבריל" היתה איפוא בתוך שנתיים לדלק שהניע את מנוע האינתיפאדה.

חיסול התהליך המדיני

באורח פאראדוכסלי, דווקא הימין הפוליטי היה צריך לתמוך בעיסקה והשמאל להתנגד לה, כי עיסקת שליט פירושה, בראש וראשונה, חיסול התהליך המדיני. משתי סיבות: הראשונה - שיחרור אלפי מחבלים יחזק את החמאס – על חשבון ה"פרטנר" שלהם חביבם אבו-מאזן. גורמי ביטחון אומרים שבניגוד לרושם בישראל, החמאס חזק לא רק בעזה אלא גם ביו"ש. הוא לא יותר חזק מצה"ל השבח לאל, אבל הוא חזק יותר מהרשות-הפלשתינית. שיחרור המחבלים יחזק אותו יותר גם ביו"ש וגם ברצועה. יותר מכך: החמאס יציג זאת, ואולי בצדק מבחינתו, כניצחון שלו. הנה, יאמרו אנשי החמאס, נלחמנו כדי לשחרר את כל המחבלים שלנו עד האחרון שבהם – והישגנו זאת.

השניה – חידוש הפיגועים יחסל את התהליך המדיני. כך היה תמיד. ממשלות ישראל לדורותיהן לא יכלו לנהל מו"מ בצד טרור. יש פיגועים – אין מו"מ.

לשחרר את שליט בכל מחיר

אל מול הקריאה כלפי נתניהו "להפגין אומץ לב ציבורי ולקבל החלטה קשה בענין גלעד שליט" דומה שזה בדיוק מה שעשה נתניהו: קיבל החלטה אמיצה היא לא להיכנע לשטיפת המוח התקשורתית, ולא לשחרר מהכלא ליהודה ושומרון את כל 450 המחבלים שהחמאס דורש. החלטה אמיצה היא להקשיב לאזהרות הנכונות של ראשי מערכת הביטחון ובראשם ראש השב"כ, שהחזרת בכירי הרוצחים ומפקדי החמאס לשטחי יו"ש, תחזיר את האוטובוסים המתפוצצים והמחבלים המתאבדים לרחובות ישראל – ולכן עיסקה כזו אינה באה בחשבון, גם אם כל הפרשנים "יקרעו" אותך מעל העמודים הראשונים ובתוכניות המלל בתקשורת האלקטרונית.

מה המסקנה? שחייבים לשחרר את גלעד שליט בכל מחיר, גם במחיר ויתור זמני על אופיה המוסרי של המדינה. כיוון שיש לנו עסק עם אירגון טרור, צריכים להפסיק זמנית ונקודתית להתנהג כמו מדינה מתוקנת, ולהתחיל לפעול כמו אירגון טרור: לסגור לרצועת עזה את המים והחשמל באופן מוחלט; לסגור את כל המעברים ולא להכניס להם שום דבר, כולל לחם, שייחנקו למוות; לחטוף מחדש את כל ראשי החמאס ביו"ש ולהשוות את התנאים שלהם לתנאים של גלעד שליט: להעלים אותם במרתפי בתי הכלא שלנו בלי הצלב האדום ובלי בצלם. ואם היועץ המשפטי ושופטי בג"ץ יכריזו שמדובר בצעדים לא חוקיים, צריכה הממשלה להודיע להם בתוגה: כרגע מחמת עומס העבודה קצת קשה לנו להקשיב לעצות שלכם, אבל נשמח לשמוע מה יש לכם להגיד ונקיים על כך דיון מסודר מיד אחרי שגלעד שליט יחזור הביתה.