גנדי חסר לי
גנדי חסר לי

בן שבעים וחמש היה רחבעם בהירצחו ועשרים ושש שנים שרת בצבא ההגנה לישראל, ועוד קודם לכן שרת בפלמ"ח, ולחם בכל הארץ, ממלכיה ועד לנגב.

וגם כשפשט את מדיו לא התפרק משליחותו והקדיש את חייו, פשוטם כמשמעם, לארץ ישראל, למדינת ישראל ועם ישראל.

ארץ ישראל הייתה לגנדי לא רק זירת קרבות, ולא רק זירת מחקר היסטורי וגיאוגרפי וארכיאולוגי. בראש ובראשונה הייתה ארץ-ישראל לרחבעם זאבי-מולדת.

מולדת איננה רק כברת ארץ, היא לא טריטוריה ולא שטח,מולדת היא גם יותר מהנקודה על הגלובוס בה נולדת וגדלת.

המולדת של גנדי הייתה משאת נפש וכיסופים למה שהיה ולמה שיהיה בארץ הזאת. המולדת של גנדי עצבה את השקפת עולמו היהודית, את זהותו הלאומית, את נתיבי הקרבות שלו במדים ולא במדים, את הספרייה שלו, את לשונו העברית. המולדת של גנדי הביאה אותו אל הזירה הפוליטית. המולדת של גנדי תבעה ממנו הכול, והוא נתן לה את הכול.

מולדת איננה- בשום מקום בעולם, וודאי לא אצלנו, עניין של החלטה בין לאומית חיצונית, עבור גנדי, המסמכים המכוננים של הצהרת בלפור, החלטת חבר הלאומים של מנדט לבריטניה להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, כמו גם החלטת האו"ם על חלוקה – לא היו מקורות הזכות שלנו על ארץ ישראל. הם היו רק הכרה של הגויים בזכותו על העם היהודי על ארצו.

הקושאן של רחבעם זאבי על מולדתו לא היה טמון במסמכים חיצוניים אלו. התנ"ך היה הקושאן שלו. וגנדי, שלא חבש כיפה, כתב בכרטיס החבר של מפלגתו – שנקראה כמובן "מולדת" – "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל". וגנדי, איש הערב והספר והארץ ידע על בוריו את התנ"ך, הכיר היטב את כתב הזכויות שלנו, והכיר היטב, ברגליו ובמו עיניו, כל שביל וכל פינה בארץ הזאת. ולפיכך –גם גבולותיה של הארץ לא יכלו בעיני גנדי להיות מוכתבים או מקודשים בכוח הסכמי שביתת נשק כאלו או אחרים. ומחויבותו לרעיון ארץ ישראל השלמה – הייתה שלמה.

דגל הטרנספר שהניף רחבעם זאבי לא היה חדש, והוא לא טען לזכות יוצרים עליו. והוא שב והסתמך על ראשי הנהגת היישוב היהודי בארץ בשנות טרום המדינה, שידעו כי זה חייב להיות פתרון המלחמה בין היהודים והערבים בארץ. רק לאחרונה נתקלתי שוב, בספריו של בני מוריס 1948 ו"הדרך לירושלים" במה שלמדתי פעם וכנראה שכחתי, כי העברתו של המיעוט הערבי שהיה צפוי להישאר במדינה היהודית על פי החלטת החלוקה, היו גם בבסיס הצעות ועדת פיל, הוועדה האנגלו אמריקאית שהובילה את החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947, וגם הונחה בבסיס ההבנות שהושגו בין מלך ירדן עבדאללה ונציגי הסוכנות ערב מלחמת העצמאות. גנדי הרבה להזכיר כי רעיון חילופי האוכלוסין שיושם לאחר מלחמת העולם הראשונה ומלחמת הבלקן, בין תורכיה ליוון, העניק לא פחות מפרס נובל לשלום למי שהוביל את חילופי האוכלוסין, הנורווגי פריצ'ן נאנסן.

 ואף שרחבעם זאבי הקפיד תמיד להדגיש כי איננו ממליץ על פתרון כפוי אלא על טרנספר מרצון, בעידוד הגירה, או בהסכמה- כחלק מהסכם כולל ליישוב הסכסוך, לא נמנעו יריביו הפוליטיים של גנדי להטיח בו כי התכנית היא גזענית ופסולה מוסרית.

לא זכיתי לעבוד לצדו של גנדי לא בצבא, ולא בכנסת. בדיוק שנות דור הפרידו בינינו. גם אני בוגר הגימנסיה העברית רחביה בירושלים. גם אני לבשתי את מדי צה"ל שנים ארוכות, גם אני הייתי לחבר כנסת מטעם "מולדת" של גנדי. ובכל מקום יכולתי לחוש את החלל שהותיר אחריו.

ביתר שאת חסר לי היום קולו כנושא תכנית מדינית אלטרנטיבית.

בימים הללו, שגם ראש ממשלה שנבחר בהבטחה להיות אלטרנטיבה למדיניות שהובילה "קדימה" - חלוקת הארץ והקמת מדינה אויב פלשתינאית בלבה - גם ראש ממשלה כזה מכריז על מחויבותו לתכנית שתי המדינות וחלוקת הארץ, חסר לי קולו הבטוח של גנדי המזכיר לכולם כי לפלשתינאים יש כבר מדינה.

והיא שוכנת מעבר לנהר. בירדן. ירדן היא המדינה הפלשתינאית אמר רחבעם זאבי ואני אומר בעקבותיו. היא הוקמה בהחלטה קולוניאלית בריטית, כיצור מלאכותי, על 3/4  משטח הבית הלאומי שלי,75%- יש אומרים. 95% מאזרחיה הם פלשתינאים. ירדן היא פלשתין- למעשה.וכל מה שמבדיל בינה ובין פלשתין גם להלכה - הוא בחירות דמוקרטיות אמיתיות.גם גנדי לא טען לזכויות יוצרים על הרעיון הזה. בשנות השבעים הובילו אותו יגאל אלון ואריאל שרון.

אנו חיים בתקופה שבה רבים לכאורה סבורים שהקמת מדינה פלשתינאית נוספת והפעם ממערב לירדן, היא התכנית המדינית היחידה. אבל גם הפעם נדון המאמץ המדיני - הכפוי מבחוץ להגיע ליעד זה- גם הפעם הוא נדון לכישלון. אולי בעקבות המשבר הבא, שיגיע כשייקלעו גם השיחות הנוכחיות למבוי סתום,אולי אז תשוב ותצוץ אל פני השטח ההכרה כי אין צרך ואין אפשרות לחלק את ארץ ישראל המערבית. יש כבר מדינה פלשתינאית. בירדן. ירדן היא פלשתין.

ומי שחותר להקים עוד אחת-אפשר והוא גוזר מיתה על מדינת ישראל. גנדי לחם ומת כחייל של ארץ ישראל. ואני, היושב בכנסת במידה הרבה בכסא שהתרוקן בהירצחו- אמשיך במאבק על דרכו המדינית.