בוּר בלי תחתית

החפיפניקיות על שום מה? על שום שהולכת ומשתלטת על המקצוע החשוב הזה, העיתונאות, איזו מין רדידות, מין חוסר עמקות, מין רפרוף קל ולא חקרני.

עודד בן עמי , י' בחשון תשע"א

עודד בן עמי
עודד בן עמי
ערוץ 7

במו אוזניי שמעתי, לפני ימים אחדים, מגישת חדשות באחד הערוצים, מדווחת על ביקור שערך נשיא המדינה בביתו של אחד מאנשי המסוק שנספה "בהתרסקות המסוק של חיל האוויר ברכס הקרָאפָטים (Ha Kraptim) ברומניה". איזו בורות. חדי אוזן שמעו עמית של אותה מגישה, מדווח במבזק אחר על חתן פרס נובל בכימיה, "הפרופסור אהרון צ'חנובר Chechnobar". גם זו בורות נוראה. ובפולקלור של חדרי החדשות, מרבים לצטט מגיש שדיווח על חשיפה עיתונאית מרשימה של השבועון הגרמני "דוקטור שפיגל"... ולקינוח, היה מגיש שסיפר על "אירוע עשור להקמת יקבי רָאקֶנטי Rakenti".

הבורות הזאת מעידה קודם כל על מי שמחשיבים עצמם לעיתונאים ומתגלים כבורים, כמי שאינם יודעים שמות וביטויים שהם נחלת כל בר דעת, וחשוב מאוד שיהיו נחלתם של מי שמחשיבים את עצמם לעיתונאים, העוסקים בחומרי החדשות. החדשות הרי באות מכל אתר בעולם, ויש בהן מרכיבים גיאוגרפיים, אקלימיים, פיזיקאליים, שמן הסתם אינם נכסים שכל אדם, גם העיתונאי, חייב להכיר את כולם. מן העיתונאי, כל עיתונאי, נדרשת ידיעה רחבה מאוד במגוון גדול של עניינים ונושאים, על מנת שיוכל לשלוט בחומרי החדשות שהוא עוסק בהם.

כיוון שלא הכל ידוע ומוכר לכל עיתונאי, עומדים לרשותו מאגרי מידע עצומים, שהנגישות אליהם כיום היא קלה ונוחה לכל גולש באינטרנט, על מנת שידע במה מדובר, כיצד הוגים נכון שמות של אישים ושל מקומות ושל מושגים כאלו ואחרים. הכל מצוי שם, במאגרי המידע הזמניים הללו, הכל עומד לשרת את מי שעושה שימוש במונחים ובשמות, כדי שיובאו אל הצופה והשומע והקורא, נכון.

הבורות הזאת, שבאה לביטוי בדוגמאות שמניתי בפתח הדברים, מעידה על העיתונאים שחטאו בשגיאות המיותרות הללו, שהם
עיתונאי שאינו יודע את שמו של חתן פרס נובל לכימיה מישראל, לא יצליח לשכנע את שומעיו או את קוראיו שגם שאר הפרטים המופיעים בידיעה העיתונאית שהוא מגיש להם אמינים ונכונים ומדויקים.
מקדשים את העצלות ואת החפיפניקיות. מקדשים את העצלות, כיוון שלו היו טורחים לברר את פשר המושגים הלא מוכרים להם, בין אם על ידי עמיתיהם בחדרי החדשות, בין אם על ידי חיפוש באותם מאגרי מידע שהזכרתי, היו נמנעים מן הטעויות המביכות הללו והיו עושים טוב, בראש ובראשונה לעניין שבו הם עוסקים, ושנית, לעצמם ולשמו הטוב של מקצוע העיתונאות. אבל העצלות, היא כנראה חזקה יותר מן הבושה.

והחפיפניקיות על שום מה? על שום שהולכת ומשתלטת על המקצוע החשוב הזה, העיתונאות, איזו מין רדידות, מין חוסר עמקות, מין רפרוף קל ולא חקרני ולא סקרני אחר שורשי הדברים, כפי שהיה פעם, אצל "האבות המייסדים" של המקצוע הזה, זוהי החפיפניקיות שמעבירה את העניין, או המושג או השם או הפרט מבלי לבדוק אותו באמת, מבלי לתחקר אותו ולהגיה אותו ולהבטיח שהוא נאמר כפי שנכון שייאמר.

מי זה הנתן יונתן הזה?

העניין העיקרי הוא לא רק בשיבושי הביטוי. העניין העיקרי הוא בכך שמי שלא מקפידים בחיפוש אחר הדיוק בפרטים הלא מוכרים להם, מעידים על עצמם ועל המחשיבים את עצמם לעוסקים בעיתונאות, כבלתי אמינים. עיתונאי שאינו יודע את שמו של חתן פרס נובל לכימיה מישראל, לא יצליח לשכנע את שומעיו או את קוראיו שגם שאר הפרטים המופיעים בידיעה העיתונאית שהוא מגיש להם אמינים ונכונים ומדויקים. עד שהעיתונאי המשבש את הגייתו של פרט אחד בידיעה שהביא לפרסום, יסיר מעל עצמו את כתם הבוּר שאינו יודע על מה הוא מדבר, ייאבד צרכן החדשות את הרצון והיכולת להקשיב או לקרוא ולהאמין למה שהוגש לו.

אנחנו חיים בעידן של סיפוקים מידיים ושל סיפורים מידיים. המרוץ אחרי הסקופ, אחרי הראשוניות, אחרי התחרותיות המקדשת את הכל, מביא לחוסר אחריות באי בדיקת הפרטים הקטנים, אלו שהופכים סיפור לסיפור גדול. הסקופ הוא הישג עיתונאי חשוב מאוד, אבל הוא לא יכול להיות מושלם אם מרכיביו, פרטיו, אינם מדויקים, אין בהם מתום והם בדוקים ומבוררים עד לאחרון שבהם.

אני איני משתייך למי שסבורים שכל מה שהיה פעם היה טוב, מקצועי ואיכותי יותר מהיום, כלל וכלל לא. יש בתוכנו עיתונאים צעירים מוכשרים, מקצועיים, סקרנים ואיכותיים מאוד. אלא שיש בי תחושה שעיתונאים של הדור החדש מוותרים על בירור מעמיק של עניינים, על תחקיר רציני, על בדיקה יסודית בקלות רבה מדי, ביחס למה שנהגו עיתונאים ותחקירנים בעבר. וחבל שכך.

קחו למשל רופא - אם הוא לא קורא מאמרים חדשים בתחומו, אם איננו עוקב אחר המחקרים החדישים, התרופות והטכנולוגיות המעודכנות בתחום התמחותו, הרי הוא מזלזל בחולים שבאים לקבל ממנו סעד. כך גם העיתונאי. הוא מחויב להעמיק ולהתעדכן. לטעמי, לא יעלה על הדעת שבמערכת חדשות יעבוד עיתונאי ששמע שלצורך כתבה כלשהי צריך לקבל את התייחסותו של נתן יונתן ושאל: מי זה, לכל הרוחות, הנתן יונתן הזה?" זוהי הבורות שמאיימת על העיתונות ועל העיתונאים.

המאמר באדיבות ד"ר דניאל פלורנטין - המרכז למחקר ומידע - מחוז תל אביב - משרד החינוך.