האם אפשר לרצוח את הדמוקרטיה?

רציחות ומאבקים קטלניים על רקע פוליטי התנהלו ללא תדהמה בין שבטים נודדים וקניבלים לפני שהייתה חקלאות, היסטוריה או דמוקרטיה.

גלעד זליבנסקי , י"א בחשון תשע"א

גלעד זליבנסקי
גלעד זליבנסקי
ערוץ 7

בשנת 323 לפני הספירה מת אלכסנדר מוקדון בגיל 33.

אין מקורות ראשוניים שמתארים את דרך המוות או את עלילת חייו של הגיבור, אבל לפי אחד מהמקורות המשניים, היסטוריון רומאי שהנציח אותו כשש מאות שנים לאחר שנאלץ לסגת ולמות ללא קרב, אלכסנדר לא מת ממחלה כפי שטוענים רבים, אלא מהרעלה.

אכן, מבין חמשת המקורות העתיקים המרכזיים לחיי אלכסנדר מוקדון, רק יוסטינוס מפרש את הפרק של סיום החיים כמוות לא טבעי שנגרם על ידי רוצח או קושרים לא ידועים, אף על פי שגם לפי פלוטרכוס, קורטיוס, אריאנוס ודיודורוס קיימים רמזים והשערות שאינן חסרות בסיס לגבי מוות כזה. אלא שמעבר לנקודה האחרונה בביוגרפיה, ישנן עדויות משולבות בכל הגירסאות לניסיונות וחששות כאלה שרדפו את הדמות ההיסטורית מידי פעם ובמידה רבה הם אלה שהפכו אותה לדמות בטרגדיה היסטורית שאינה נופלת מגיבורי הטרגדיות המיתולוגיות.

הלקח הפוליטי מסופו של אלכסנדר הוא שמנהיג יחיד אינו יכול לשאת את כל העולם על כתפיו לאורך זמן ושאם הוא יעלה על דעתו לנסות ולהחזיק לעולמי עד ולו רק בדבר הקטן ביותר ששייך לו, העתיד יוכיח שברגע המוות כל מה שהיה בידיו יפול לידיהם של אחרים כמו ביזה.

זוהי אולי אחת הדוגמאות הטובות ביותר בהיסטוריה למפלה של שלטון יחיד, שכן ממלכתו של אלכסנדר שקעה במקום לזרוח מפני
גם במדינות המתורבתות ביותר בימינו קשה להצביע על מדינה שלא התרחש בה רצח פוליטי מאז הקמתה. כמו כל פשע אחר, נראה שיש מינון מסויים של רציחות פוליטיות במשטרים שונים לאורך ההיסטוריה הפוליטית.
שהיא הייתה מבוססת על אדם אחד שירש אותה מאביו, אבל לא הותיר אחריו יורשים בוגרים וככל הנראה לא הייתה שיטה פוליטית של העברת השלטון בדרך אחרת.

דנטה כותב בקומדיה האלוהית שכאשר האדם מת, המידות הטובות שלו מתות איתו. וכך גם המידות הפוליטיות שלו, כאשר במקרה של שליט יחיד שלא הספיק להבטיח מראש את העברת השלטון ליורש יחיד או אפילו לקדם צורת משטר אחרת, מדובר למעשה במוות של השלטון עצמו ובתקופת מעבר בלתי צפויה של הריון ולידה של שלטון אחר.

פרקים נבחרים מההיסטוריה של רומא הקיסרית מפי מיטב ההיסטוריונים הרומאים מדגימים היטב את הסכנות הרות האסון שעלולות לנחות לפתע על לב המדינה ואף על הפרובינציות בעקבות שלשלת של שליטים יחידים וכל-יכולים. לעומת שלטון זה שריכז בידיו של רומאי אחד את השליטה האישית בכל העולם המתורבת, מוארים ימיה האבודים של הרפובליקה שמסיבות שונות לא שבו לאחר ששקעו במלחמות האזרחים. בלי קשר לשאלה אם ניתן היה להאריך אותם או אם הם בכלל אפשריים ועדיפים מרוב הבחינות על השלטון של הקיסרים, כל העדויות מוכיחות שהקדמונים הכירו את סכנת המוות הפוליטי והתגברו עליה במשך דורות.

כל יסודות הדמוקרטיה והמשטרים הפרלמנטרים מצויים כבר בהיסטוריה הפוליטית של יוון הקלאסית.

מובן מאליו היתרון של שיטות פוליטיות כאלה מבחינת היציבות והאיזון בין גורמי השלטון והימנעות ממוות של המשטר כתוצאה ממוות של השליט.

ראוי לציין שהיו חכמים מכל קצוות ההיסטוריה שגרסו כי דווקא שלטון יחיד עשוי להיות טוב ביותר, לפחות בתנאים מסויימים שמאפשרים לו להתקיים בדרך מסויימת. רבים עד היום מייחסים גישה זו לדיאלוגים של אפלטון והיא משתקפת בבירור בפוליטיקה של אריסטו ואפילו באמנה החברתית של רוסו יש יתרון גדול לשליט אבסולוטי (אם כי לא בשליט יחיד מוחלט) במקומות שהתנאים שבהם מתאימים לשלטון ריכוזי. כמו כן יש להוסיף שליטים של מדינות שונות באירופה בתקופת המהפכה הצרפתית שחלקם קבעו שאין לשנות את צורת המשטר הישן, מפני שלכאורה ממילא השלטון תלוי במידות הטובות של השליטים ולא בשיטה של השלטון.

במשך הזמן ההיסטוריה המודרנית הראתה שמשטרים דמוקרטיים ופרלמנטרים יעילים יותר מאביהם הקדמון ושגם אם שלטון יחיד היה עשוי להיות מושלם בתנאים שאינם קיימים בתקופה זו או שניתן היה בנסיבות שדומות להשתלשלות ההיסטורית ליצור משטר כזה, הרי שבתנאים המציאותיים שנוצרו במאות האחרונות הדמוקרטיות נחלו ניצחון על השיטות האנטי דמוקרטיות. לא מדובר בהכרח ביתרון מוסרי או רוחני, אבל קל להצביע על משטר דמוקרטי כבעל יעילות גבוהה ואולי גם הכרחי לצורך ניהול אופטימלי של מדינה מודרנית. אפשר להתייחס לעליונות של משטר זה על המשטר הישן יותר במונחים מעשיים ונטרליים, בדומה לקידמה המדעית והטכנולוגית שמאפיינת את התפשטות המערב.

לאחר סקירה היסטורית פוליטית זו, כל שנותר הוא להציג באותו עומק את השאלה בת ימינו. אלא שזו אינה עולה באופן טבעי לתודעה בצורה של שאלה, שכן אם היא הייתה מציגה את עצמה בבירור ולאור המושגים הבסיסים שבהם היא עוסקת, סביר להניח שהיא פשוט הייתה מתבטלת ונמחקת בכוח המחשבה.

כפי שכותרת המאמר הזה מציגה אותה בצורה ישירה ולא כהנחה מובלעת ולעוסה למחצה, ניתן יהיה כעת לעכל אותה ביסודיות גלויה:

בעקבות ארוע היסטורי מסויים שבמדינה היקרה הזאת נתפס בטעות במימדים של חטא תאולוגי שמקביל לסיפורים אתיולוגים בכתבי הקודש, קולות מסויימים ברחובות ובמסך הטלויזיה מייחסים לו השלכות על טבעיות ונבואות חשוכות שאין להן שחר.

מוות לא טבעי של אזרח מפורסם ששימש בתפקיד פוליטי בכיר במדינה דמוקרטית ייצוגית הוא ארוע מצער, אבל לא יחיד ממינו. רציחות ומאבקים קטלניים על רקע פוליטי התנהלו ללא תדהמה בין שבטים נודדים וקניבלים לפני שהייתה חקלאות, היסטוריה או דמוקרטיה. גם במדינות המתורבתות ביותר בימינו קשה להצביע על מדינה שלא התרחש בה רצח פוליטי מאז הקמתה. כמו כל פשע אחר, נראה שיש מינון מסויים של רציחות פוליטיות במשטרים שונים לאורך ההיסטוריה הפוליטית.

מקיאבלי מתייחס בנסיך לאפשרות שאדם "שחייו אינם שווים בעיניו" יתקרב אל הנסיך ויהרוג אותו ומוסיף בקור רוח שאף נסיך אינו יכול לחסן את עצמו מפני רוצח בודד, אם כי הסיכון לכך הוא יחסית נמוך ומכל מקום כדאי לנסיך להימנע מפגיעה מיותרת באנשים שנמצאים בסביבתו כדי שלא יהרגו אותו.

מבחינה היסטורית רצח פוליטי הוא תופעה פוליטית מצויה שחוצה תרבויות ומשטרים ולכן צורות המשטר המשוכללות אמורות מראש להיות מחוסנות מפני פגיעה בבעלי תפקידים בכירים.

בניגוד לרושם החיצוני, לא אמור להיות הבדל מבחינה פוליטית או דמוקרטית בין מוות של ראש ממשלה מכהן כתוצאה מרצח, תרדמת, זיקנה או כוח עליון. התוצאה תמיד זהה והמערכת הדמוקרטית ממילא לא מבוססת על שליט יחיד, אלא על בחירה ותחלופה מתמדת של בעלי משרות מבין כלל האזרחים.

גם מבחינה פילוסופית, הרעיון שרצח פוליטי בפני עצמו עלול לפגוע במשטר דמוקרטי לא רק מעוות, אלא מנותק לחלוטין מהיסודות של הדמוקרטיה שלפיהם לא ליחיד יש מעמד פוליטי, אלא לעם כולו ולמה שרוסו מכנה "הרצון הכללי". כלומר הנציג של העם שמקבל משרה מטעם הציבור אינו עדיף בפני עצמו על אחרון האזרחים, מפני שהוא לא מייצג את עצמו, אלא את כלל הציבור והשיטה אינה זקוקה לו אישית כדי
גם מבחינה פילוסופית, הרעיון שרצח פוליטי בפני עצמו עלול לפגוע במשטר דמוקרטי לא רק מעוות, אלא מנותק לחלוטין מהיסודות של הדמוקרטיה שלפיהם לא ליחיד יש מעמד פוליטי, אלא לעם כולו ולמה שרוסו מכנה "הרצון הכללי".
להתקיים, אלא לציבור רחב כשהנציג עצמו רק מבטא או מוציא לפועל של הרצון הכללי. ליחיד אין ערך בנפרד, אלא רק בתור חלק מציבור ולכן הציבור יכול להמשיך לתפקד גם אם היחידים מתחלפים או מתים.

אומנם בימינו הציבור הדמוקרטי איבד הרבה מהשפעתו על הנציגים שנעשים יותר ויותר אוליגרכים מדמוקרטים, אולם עדיין הוא נהנה מהחיסון הטבעי של הדמוקרטיה מפני רצח.

אין ספק שמוות בטרם עת של פריקלס או צ’רצ’יל יגרמו לגוף הדמוקרטי יותר נזק מאשר מוות של אזרח אלמוני, אבל עדיין אובדן של משאבי אנוש יקרים אינו מהווה פגיעה פנימית בדמוקרטיה. יתכן שבמקרים מסויימים המדינה הדמוקרטית תמצא את עצמה חסרת אונים ללא כישורים שהיא זקוקה להם, אבל החסר הזה לא מהווה בפני עצמו איום על המשטר ובלי איומים אחרים, כגון כובש זר, פילוג, אי אמון בשלטון וכדומה, לא יפגעו בדמוקרטיה.

לעיתים קרובות בהיסטוריה מופיעים בבת אחת גורמים שונים שמסתירים זה את זה ולכן ניתן לטעות ולחשוב שלעיתים רצח פוליטי מחולל שינויים היסטורים משמעותיים, אבל למעשה הוא אינו יכול כמעט אף פעם ובכל המשטרים להביא שינוי כלשהו כשהוא מתרחש בנפרד וללא גורמים גדולים וחשובים יותר שהם הסיבות ההיסטוריות המרכזיות שיוצרות ומחברות את הארועים בשלשלאות סיבתיות שונות.

כך למשל מלחמת אזרחים לעולם לא תפרוץ רק בגלל רצח פוליטי, כלומר ללא רקע כללי יותר וכך למשל רצח יורש העצר האוסטרי לקראת מלחמת העולם הראשונה לא היה הסיבה העיקרית למלחמה ואי אפשר לומר שללא הרצח הזה יתכן שלא הייתה פורצת מלחמת עולם עד עצם היום הזה.

דברי הימים יכולים להעיד שכשרצח פוליטי מופיע במקביל לתהפוכות היסטוריות הרות גורל, הוא בדרך כלל עשוי להיות גורם משני בחשיבותו ולעיתים קרובות הוא אפילו לא גורם.

החדשות הטובות הן שרצח מהעשור הקודם אינו מהווה איום קיומי למדינה דמוקרטית. החדשות הרעות הן שהדמוקרטיה חושבת שהיא אוליגרכיה. אי אפשר להרוג את הדמוקרטיה, אבל היא יכולה להרוג את עצמה.