מעשה אבות סימן לבנים - האמנם?
מעשה אבות סימן לבנים - האמנם?

"מעשה אבות סימן לבנים" הינו פתגם שמקורו בבראשית רבה וגם הוזכר ע"י הרמב"ן בפירושו לבראשית (יב, י) כאשר הוא כתב: "כל מה שאירע לאבות -- סימן לבנים". יותר מאוחר מרחיב הרמב"ן ומציין: "לא נפל מכל מאורע האב שלא יהיה בבנים", קרי, כל מה שקרה לאברהם קרה גם לבניו.

ראשית: האם באמת כך פני הדברים? ושנית: האם ראוי שכך יהיו פני הדברים בעתיד -- קרי, שאנו נאמץ בימינו אנו את כל מעשי אבותינו, ללא שום שיקול דעת? הבה נעיין בהיסטוריה של ספר בראשית כדי להגיע למסקנות בנידון.

חשוב לציין, לפני התחלת הדיון, שתורתנו הקדושה, להבדיל "מתורתם" של הגויים, היא תורת אמת. והראיה לכך, כפי ששמעתי מפיו של הרב ישראל מאיר לאו, שליט"א, ומאחרים, הינה שהיא לא מסתירה את טעויותיהם וחטאותיהם של גיבורינו, להבדיל מן התורות של הגויים שבהם הגיבורים היו תמיד מושלמים. אחרי הבהרה חשובה זו נצא לדרך.

הציווי הראשון שקיבל אברהם אבינו מהקב"ה היה ישוב הארץ -- "לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל-הארץ אשר אראך" (בראשית יב, א). כמעט מיד לאחר הגעתו ארצה "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם" (בראשית יב, י). רש"י ראה בתגובתו זו של אברהם הצלחה בניסיונו של הקב"ה: "אם יהרהר [אברהם] אחר דבריו של הקב"ה -- ועכשיו משיאו לצאת ממנה". לעומתו, הרמב"ן ראה בהחלטתו של אברהם לרדת מן

נראה שיצחק הבין היטב את תוצאותיה של אותה מערכת עכורה, והחליט אפילו אחרי עשרים שנות עקרותה של רבקה אשתו, לא לקחת את שפחתה או כל אשה אחרת, אלא לעתור להקב"ה, קרי להתפלל אליו.

הארץ הפרה ברורה של הציווי הראשון שהוא קיבל מן הקב"ה לשבת בארץ. הוא מרחיק לכת ואומר: "ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים".

נשאלת השאלה: האם בניו הלכו בעקבות אברהם? כאשר היה רעב בארץ בימי יצחק, הקב"ה ציווהו במפורש להישאר בארץ. ובימי יעקב, כאשר שוב פרץ רעב בארץ, יעקב, לא כפי סבו שבחר לרדת מן הארץ למקור הפת, בחר להביא את הפת מחו"ל לארץ כנען, ובכך להימנע מירידה מן הארץ. יעקב ירד מצרימה רק אחרי שנודע לו שיוסף חי והינו משנה לפרעה -- "אלכה ואראנו בטרם אמות" (בראשית מה, כח), אמר ישראל. על פניו נראה שמעשהו של אברהם היה סימן, לפחות לנכדו, מה לא לעשות, כל עוד הוא לא קיבל את הסכמתו המפורשת של הקב"ה לרדת מן הארץ.

בצורת דרכים גורלית שניה, עשור אחרי שהוא ואשתו הגיעו ארצה, הסכים אברהם להפצרותיה של אשתו שרה לקחת את שפחתה הגר כדי שיהיה להם בן דרכה, כדי ששרה "תבנה ממנה". החלטה גורלית זו, לא להמתין להגשמת הבטחתו של הקב"ה -- "כי את-כל-הארץ אשר-אתה רֹאה לך אתננה ולזרעך עד-עולם" (בראשית יג, טו) -- כפי שהוא היה, כבעלה של שרה, גרמה יותר מאוחר לשרשרת אירועים קשה, כולל זלזול של שרה ע"י הגר, עינויה של הגר ע"י שרה, וגירושה של הגר בתנאים אכזריים. כֹה קשות היו התוצאות של אותה מערכת יחסים בין אברהם, הגר ושרה, שע"פ הרמב"ן: "חטאה אמנו בעינוי הזה. וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שהוא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי".

נראה שיצחק הבין היטב את תוצאותיה של אותה מערכת עכורה, והחליט אפילו אחרי עשרים שנות עקרותה של רבקה אשתו, לא לקחת את שפחתה או כל אשה אחרת, אלא לעתור להקב"ה, קרי להתפלל אליו. שוב, מעשהו של אברהם היה עבור יצחק סימן של מה לא לעשות.

החלטה נוספת של אברהם, להסתיר את היות שרה אשתו, מפרעה וגם מאבימלך, כמעט גרמה לאסונות בשני המקרים, אסונות שנמנעו רק בהתערבותו של הקב"ה. גם יצחק היה שותף לדעתו של אביו כלפי הפלישתים ש"אין יראת אלוקים במקום הזה", ולכן גם הוא הכריז בפניהם שרבקה הינה אחותו. לעומת אבותיו, נראה שיעקב רצה להימנע מלסמוך על הנס ולא יצר מעולם מגע עם הפלישתים. כלומר, הוא לא התגורר בארץ פלישתים -- גם כדי להימנע מן השקרים שנאלצו אבותיו לדקלם, וגם אולי להימנע מן הבריתות עם הפלישתים שנראו לפחות לאחדים מחז"ל [כגון הרשב"ם] כמעשים רעים מאוד. הרשב"ם רואה בעקידה עצמה עונש על כריתת אותה ברית עם גויים על הארץ שהובטחה לעם ישראל. כך הוא כתב: "אתה נתת לו שבע כבשות, חייך שבניו עושים שבע מלחמות עם בניך ונוצחין אותם …שבניו הורגים שבע צדיקים…שבניו מחריבים שבע משכנות".

מהי המסקנה מכל זה לימינו אנו? ראשית, שאבותינו היו ענקים במוסר, ובמידות טובות ובמעשים טובים מאוד. ברם, לא כל מעשיהם היו מושלמים. ולכן, מותר, וגם ראוי, ללמוד מכל מעשיהם -- כסימנים וציוני דרך לנו, לעולם. ולכן, בימינו אנו, עלינו לזכור שכפי שהיה אסור על אברהם לכרות ברית על חלוקת הארץ עם אבימלך הפלישתי, אסור היה עלינו לכרות בריתות והסכמים עם "הפלשתינאצים" היושבים על ארצנו שהקב"ה הוריש לנו ולבנינו עד עולם. כפי שצאצאיו של אברהם שילמו מחיר יקר על אותה ברית, כך עלולים לשלם צאצאנו מחיר יקר על הסכמי אוסלו שנחתמו ע"י ממשלת ישראל בימינו, כי מעשה אבות סימן לבנים -- סימן לטוב וסימן לרע.