לא תישא את שם הנרטיב לשווא

בשם ה"נרטיב" לא ניתן לסלוח על סילופי עובדות ועל שקרים בוטים, אל תוציאו ל"נרטיב" שם רע.

שלמה פיוטרקובסקי , א' בכסלו תשע"א

שלמה פיוטרקובסקי
שלמה פיוטרקובסקי
צילום: ברוך גרינברג

כל היסטוריון מתחיל יודע, כי לעבודתו כמה שלבים עיקריים. שניים מהם הם קביעת העובדות ויצירת הנרטיב. לאחר שההיסטוריון ייצר לעצמו רשימה ארוכה של עובדות, המתבססות על ראיות היסטוריות, הוא עובר למלאכה הקשה ביותר, יצירת סיפור אחד משמעותי שילכד את קרעי העובדות ופירורי הנתונים לכדי סיפור אחד, אחיד ובעל משמעות.

הסיפור הזה, תוצר עבודתו של ההיסטוריון, הוא אותו "נרטיב" חמקמק בשמו מנסים למכור לנו בין השאר את הספר "ללמוד את הנרטיב ההיסטורי של האחר". מדובר בספר אשר חובר על ידי מחנכים יהודים וערבים, ונאסר להוראה בפקודת משרד החינוך, לאחר שהתברר כי כחלק מהנרטיב הפלסטיני המוצג בו איננו יותר מאשר גיבוב של שקרים ועובדות מסולפות.

פסילת הספר, אשר בוצעה עוד בימיה של שרת החינוך הקודמת פרופ' יולי תמיר, עלתה לאחרונה לכותרות בעקבות שאילתא שהוצגה לשר החינוך גדעון סער, אשר מצא את עצמו מותקף על האיסור לשימוש בספר. אנחנו איננו סנגוריו של השר סער, אולם חשוב לדעת כי על מנת שספר לימוד בהיסטוריה יוכל לזכות לכתר זה, הוא חייב לעמוד לפחות באמות מידה מינימליות, וזה דבר שאפילו השרה תמיר ידעה.
כאשר ספר לימוד מסלף את העובדות, אלו שעליהן אין עוררין, הרי שכאן נפתח פתח לעולם חדש ומסוכן, עולם של כיפוף עובדות בפני הנרטיב.

נשוב לנרטיב. כאמור, ויכוח בין שני היסטוריונים יכול להיות נסוב אודות שני פערים עיקריים, פער בקביעת העובדות ופער בסיפור הנרטיב. פער בקביעת העובדות יכול לנבוע ממחלוקת על טיבו של מקור היסטורי כזה או אחר, או ממחלוקת אודות פרשנותו של מקור היסטורי. לעומת זאת, מחלוקת על הנרטיב, אותו חוט מקשר אותו טווה ההיסטוריון במוחו וההופך את שרשרת העובדות היבשה והקטועה לסיפור של ממש, יכולה בהחלט לנבוע גם מהבדלים בהשקפת העולם.

לאור זאת, אין כל צל של ספק, שהנרטיב הישראלי והנרטיב הפלסטיני שונים תכלית השינוי זה מזה. כל מה שהוא תוצר של מוחו הקודח של אדם נגוע בפגם הסובייקטיביות, אשר יהיו כאלו שיראו בו אפילו מעלה. אין מחלוקת על כך שהסיפור הפלסטיני אודות אירועי השנים 1947-1949 הוא סיפור על חורבן, בעוד הסיפור הישראלי על אותן שנים הוא "שיר התחדשות בנין ועלייה". אין גם מחלוקת על כך שהסיפור של כל אחד מהצדדים אודות התנהלות בריטניה והמעצמות באותה התקופה שונה מהותית, אולם כל המחלוקות האלו הן בהחלט בגבול הגזרה של הנרטיב.

לעומת זאת, כאשר ספר לימוד מסלף את העובדות, אלו שעליהן אין עוררין, הרי שכאן נפתח פתח לעולם חדש ומסוכן, עולם של כיפוף עובדות בפני הנרטיב. אחת הסכנות הגדולות ביותר של הזרם הפוסטמודרני בהיסטוריה, היא הטענה לפיה "אין עובדות – יש רק נרטיב". האוחזים בטענה זו, שורה ארוכה של הוגים פוסטמודרנים אליהם הצטרפו גם כמה היסטוריונים, חולקים על עצם היכולת לקבוע קביעות עובדתיות כלפי העבר ורואים בכל קביעה היסטורית תוצאה של נרטיב.

זליגה של גישה זו ללימודי ההיסטוריה בבית הספר התיכון, מהווה סכנה קודם כל למקצוע. היכולת של תלמידים בגיל תיכון להתמודד עם הדייסה הפוסטמודרנית הזו, אשר סטודנטים לתארים מתקדמים מתקשים להתמודד איתה היא מוגבלת ביותר. התוצאה תהיה שנאת לימוד ההיסטוריה והרחקתו מהתלמידים. הסכנה הנוספת, החמורה יותר, היא הסכנה הערכית. הגישה הפוסטמודרנית רלטוויסטית חילחלה כבר למערכת החינוך וכילתה בה כל חלקה טובה. העמקתו של הנגע תגדיל את השבר ותסתום את הגולל על השאיפות החינוכיות-ערכיות של המערכת.